המגבלה או החסר בגישות כאלה של למידה חברתית זה התפיסה הבסיסית שהילד המתפתח הוא בגדול די פסיבי מול הסביבה. הגישות היותר קונסטרובקטיביסטיות מוסיפות את התפיסה של התינוק גם כשחקן פעיל של ההתפתחות של עצמו מתוך הנטיות הבסיסיות של להבין את העולם ולפעול על העולם. במאמר משנות ה-60 של לורנס קולברג על ההבנייה של תפקידי מין ומגדר בו הוא מדגיש את התהליך שבו הילד בראשית מאתר את הקטגוריה החברתית הבולטת של מין, מזהה את עצמו כבן או כבת ובהמשך התהליך עסוק בלפענח במה זה אומר או מחייב. בחלק האחרון של התהליך ההסברים משתלבים עם הגישה של הלמידה החברתית כי הילד מפתח מושגים על המין שלו מתוך מה שקורה לו בעולם.
מכאן שההתנסות במוך קבוצת השווים יחד עם החשיפה וההתנסות עם סוכני החברות למיניהם, משחקת תפקיד משמעותי בהבנייה של תפקידי מגדר ונטיות מגדריות. מכאן אנו צריכים לשאול האם באמת הורים מתייחסים אחרת לבנים ולבנות?
בתחילת שנות ה-90 יצאה סקירה שטענה שלא, בגדול, בוודאי עד גיל 7 הורים נוטים להתייחס לבנים ובנות כילדים יותר מאשר כאל בנים ובנות. טענו שעל סמך המחקרים של אז, שהיו בעיקר של דיווח הורי. הם מצאו שהורים מדווחים על חינוך דומה לבנים ולבנות. התחום היחידי שנמצא בו הבדל מגדרי בולט זה בעידוד של פעילות, בעיקר משחק, תואם מין. כלומר גם ההורים הודו שהם קונים צעצועים שונים, יותר מאפשרים לבנים לשחק בחוץ ויותר מעודדים את הבנות לשחק בבית.
לקחת זמן עד שאנשים הבינו שיש משמעות עצומה בין ההבדל הזה. הצעצועים של בנים ושל בנות מזמינים פעילויות שונות ומפתחים קישורים שונים. חוקר בשם ליפר עסק בזה.
עבודה – מורים / הורים/ ילדים – מתבגרים.
לא קבוצה טיפולית.
———
מגדר – המשך
קריאה חשובה לשבוע הבא – המאמר של אנה פרוידו מאמר של עופר ושות' על המיתוסים של גיל ההתבגרות.
מקורות והתפתחות, הסברים והשפעות
גישות שמסבירות את הסביבה – בהקשר של מגדר צריך לזכור שיש השפעה בין השפעות ישירות מהסביבה על ילדים, השפעות שמודגות בגישות כגון גישת הלמידה החברתית, בנדורה. ויש גם תהליכים של הבנייה, כאשר במידה מסוימת ילדים מבנים לעצמם כוונות ומוסגים בכלל וגם כוונות ומושגים בתחום המגדר מתוך נטיות בסיסיות וכלליות להבין איפה הם נמצאים ומה הם צריכים לדעת ללמוד ולעשות כדי לתפקד ולהתנהל בסביבות החיים שלהם בצורה אפקטיבית במידה. זה גידות שןל הבניה והבניה חברתית בכלל.
גישות של למידה חברתית מניחות שאם הבדלי מגר נלמדים הם נלמדים כי החברה וסוכני החברות בחברה אכן מתנהגים אחרת כלפי בנים וכלפי בנות. היה רגע בסוף שנות ה-90 שהורים לא מתייחסים באופן שונה כלפי בנים ובנות. חלק ניכר מהמחקרים שסקרו את זה היו או מחקרים שהסתמכו אך ורק על דיווחי הורים, יותר נכון אמהות.
מאז קמו חוקרים שקבעו אחרת ועשו בעצמם מחקרים יותר מתוחכמים. למשל הצליבו דיווחי ההורים עם תפיסות של ילדים. כיצד הורים מתנהגים בממד זה או אחר; יותר מחקרים שהשתמשו בשיטות של תצפיות מובנות. מכאן שבסקירות יותר עדכניות, כולל סקירות של רובל ושות' החוקרים מגייעם למסקנות קצת שונות.
טוענים שבמערב עדיין 95% ממחקרים בכלל בפסיכו וגם בפסיכו התפתחותית, הורים מחברתים בנים ליותר עצמאות, קידום עצמי, אסרטיביות, נותנים לבנים יותר חופש גם בפעילות וגם מחקרים עדכניים של חוקרים – להחליט יותר בחופש מתי לעשות ש"ב. לעומת זאת מחנכים או מחברתים בנות להתחשב יותר ברצונות וברגשות של אחרים, אם זה בני הגיל, אם זה הורים או מבוגרים בכלל. מכאן גם נטייה הגיונית לחברת בנות להיות יותר צייתניות.
במחקרים חוקרים וחוקר בשם LEAPER חקרו את הדרך בה הורים מדברים עם בנים ועם בנות. לרוב המחקרים הם על ילדים בגילאי 4-7 בערך כי זאת קבוצת גיל יותר נוחה למחקר מבחינת ההורים והילדים. רוב המחקר הוא על אמהות. יש פה שוב הבדלים קטנים, אך כאלו שיוצרים דפוסים. אמהות מדברות יותר עם הבנות מאשר עם הבנים. שני הצדדים תורמים לזה. בנות גם מגברות יותר עם האמהות שלהן מאשר בנים שמדברים עם האמהות שלהם. בנות מתחילות לדבר בגיל יותר מוקדם, ומכאן שהדפוס הזה לדבר עם ועל מתבסס מוקדם יותר אצל בנות ואח"כ יש עניין של דינמיקה, הן רגילות לדבר ולכן מדברות.
