ההתבגרות המינית מתחילה והיצר המיני עולה מחדש, למה זה כל כך מטריד:
- כל יצר מחפש מטרה, לא קרה שום דבר משמעותי מבחינת ההתפתחות נגיד הבינאישית במהלך הילדות, אם היצר עולה המטרה שלו היא המטרה האדיפלית. איפה שעזבנו את היצר הוא שאצל הבן היצר מופנה לאמא ואצל הבת לאבא, בגיל 12-13 עולות תשוקות מניות שמכוונות למטרות אסורות. לכל חברה יש איסור. יש מקור משמעותי מאוד לחרדה.
- בדימויים הפסיכואנליטים היצרים עולים מהאיד והמנגנונים, במיוחד של האגו מנסים להתמודד עם זה באופנים שונים, דרך הדחקה והכחשה וכו' מנגנונים מסוג זה הם פחות יעילים. מנגנונים שמאפשרים אישזהו ביטוי כדי לשחרר את הלחץ נחשבים טובים. למשל: עידון, זה הופך את העניין ליותר מקובל חברתית. המתבגר הצעיר חווה את העלייה ביצר מתוך מערכת המנגנונים גם של הגנה וגם של התמודדות שהוא פיתח בילדות, כאשר רמת היצר הייתה נמוכה בהרבה. יש חוסר התאמה בין המבנה הילדותי והיצר הגבוה, החרדה היא מבנה הכניסה של הלחץ הנפשי לאור הדברים. פתאום המתבגר נדרש להתמודד באמצעות מבנה נפשי לא בשל ולא בוגר ולא מספיק כדי לעמוד בדרישה המאוד מוגברת הזאת. אם זאת הגישה זה מאוד הגיוני לחשוב שההתבגרות המינית מערערת את המתבגר.
יש התחלה ברורה של העניין. יש לזה גם סוף ברור, ספיגל כתב שגיל ההתבגרות מתחיל עם התפרקות נפשית בגיל 13ומסתיים בגיבוש מחדש בגיל 18. מה שמעסיק את המתבגר בין לבין זה הניסיון לגבש מחדש מערכת נפשית איתנה, יציבה ובוגרת. מכאן, גיל ההתבגרות חייב להיות גיל של סערה ושל לחץ. כביטוי לתפיסה הזאת במאמר אחר של אנה פרויד, הכותרת של המאמר היא "גיל ההתבגרות כהפרעה התפתחותית" – היא התכוונה שבגיל ההתבגרות מתבגרים היו מאבחנים כבעלי הבחנה נפשית אם היינו מסתכלים אליהם כמבוגרים. אבל בגיל זה ההתנהגות היא לא דיאגנוסטית של הפרעה נפשית אלא משקפת את הקונפליקטים ואת המופרעות המתחייבת של הגיל עצמה. מה שמנחם בכל זה זה שזה נגמר. כתופעה כללית זה נגמר.
"המופרעות" היא מתחייבת ומכאן גם נורמטיבית בגיל ההתבגרות.
לשיעור הבא, להגיד – כיצד זה בא לידי ביטוי, מה התסמינים ומה הם המנגנונים השונים שמתבגרים משתמשים בהם כדי להתמודד עם החרדות האלה?
אריקסון
הגישה הפסיכו-חברתית של אריקסון בקיצור – ההתפתחות היא פונקציה של מפגש בין התפתחות פנימית (אפיגנטית) הבאה לידי ביטוי בשלבים, כאשר כל שלב מציג התפתחות או התקדמות בתפקידי אגו למיניהם. כל שלב מאופיין ע"י התמודדות עם איזשהו "משבר" מרכזי. כלומר, מצד אחד מפגש בין התפתחות פנימית לסביבה החברתית. ההתפתחות מתרחשת בתוך זירה חברתית מסוימת שהולכת ומתרחבת עם שלבי ההתפתחות.
כל זה מתרחש גם בתוך הקשר תרבותי מסוים, הדגמנו את זה כאשר תיארנו את המחקר האתנוגרפי של אריקסון עצמו על התייחסות של אמהות ושל החברה למעמד הבינוני האמריקאי לעומת ההתפתחות בשלב הראשון בשבט הסו. הרעיון הוא שתרבויות שונות בפרקטיקות ההורות הספציפי שלהם, אבל המשברים עצמם הם משברים אוניברסלים. מכאן, ההתפתחות היא אוניברסלית וגם מה שנחשב פתרון מוצלח של משבר כלשהו הוא גם שומה מאוד בקרב תרבויות שונות. למשל רצוי שילדים יסימו את השלב הראשון עם תחושה של אימון.
מכאן הוא מגיע לגיל ההתבגרות, בו הכתבים של אריקסון השפיעו עליו הכי הרבה. המטלה בשלב זה (החמישי) היא להגיע לזהות אישית מגובשת דרך תהליכים מרכזיים של אקספלורציה, זה לא בדיוק חיפוש. חיפוש אחרי משהו מסוים זה סוג של חקירה. תהליכים של אקספלורציה ושל התחייבות. הדגש שלו על הזהות בגיל ההתבגרות היה שורשים בהתפתחות של אריקסון עצמו ובהתנסויות שלו. במהלך הילדות ובמיוחד בגיל ההתבגרות הוא בעצמו היה מאוד עסוק בסוגיות של זהות. הוא ייחס את זה בין היתר לנסיבות המשפחתיות שלו. גדל בדנמרק לאם דנית ולאב יהודי, במהלך גיל ההתבגרות הלך בשעות הבוקר לביהס הציבורי, שם הקניטו אותו על כך שהוא יהודי, אחהצ הלך לביהס יהודי ושם הקניטו אותו על כך שאחד ההורים לא יהודי. בנוסף, הוא לא מצא את עצמו, גם בלימודים. אהב אומנות וזהו. כשהוא סיים את התיכון לא ידע מה הוא רוצה. גדל במשפחה ליברלית עם אמצעים מסוימים, הם איפשרו לו לצאת לטיול ארוך באירופה. הוא הסתובב שם, חשב עם עצמו, הגיע לוינה, חיפש עבודה, הפנו אותו לגן ילדים שהקימה אנה פרויד, השאר היסטוריה. עבר אנליזה אצל אנה פרויד, הבין מה יהיה באירופה, עזב לארה"ב, הגיע לקליפורניה, קיבל משרה בברקלי, שם עשה תצפיות על שבט הסו, שם גם בחן את המחויבות שלו לזהות הערכית שלו – תחילת שנות ה-50. התקופה של מקרטי, דאגה רבה לחדירה של השפעות קומוניסטיות לחברה האמריקאית, במסגרת זו רשתות מסוימות בארה"ב קבעו שחברי סגל צריכים לחתום על שבועת נאמנות לארה"ב. אריקסון ראה בזה פגיעה והיה בין הבודדים שהתפטר. בסופו של דבר הוא לא סבל מזה כי הרווארד חטפו אותו ושם סיים את חייו המקצועים.