מעבר לזמנים ותרבויות, אנו יכולים לזהות שינוי ביחס החברה לילדים שמתרחש בין גילאי 5-7. עוד בשנות ה60-ARIES כתב ספר מאוד משפיע על ההיסטוריה של הילדות. זה היה אחד הניסיונות הראשונים לראות תקופות חיים ותקופות התפתחויות איזשהי המצאה חברתית. הוא עסק בעיקר בהיסטוריה של הילדות במערב וציין גם שינוי ביחס לילדים מימי הביניים ועד היום. היום נתמקד בנקודה מסוימת של אחידות, הוא בעצם דיבר על כך שבמיוחד לבנים חל שינוי דרמטי בחיים שלהם בסביבות גיל 7. שינוי מן המרחב הביתי ואם ביתי אז מרחב נשי בעיקר, למסגרת כלשהי שהמטרה הייתה להתחיל להכין את הילד לתפקיד החברתי שלו בעתיד.
סוג ההכנה היה תלוי במעמד החברתי. באצולה הם עברו מהאמא למורה. במעמד הפועלים עברו לעבוד או למסגרת של חונכות והתחילו ללמוד מקצוע. הנקודה העיקרית היא שמשום מה בארצות ונקודות שונות המעבר הזה חלק בסביבות גיל 7.
דוגמא אנטרופולוגית מהמחקר של ריד ב-1970. עשתה מחקר בקרב שבט באפריקה שבו המעבר מקודם לעכשיו סומן ע"י החלפת שן החלב הראשונה. עם הנפילה של השן הבנים עברו מהבית לטיפול של גברים אחרים שהתחילו ללמד אותם את מה שהשבט עסק בו – ציד. ריד מתאר את המעבר הזה שמילדים חצופים, בטוחים בעצמם, ניזונים היטב, מפונקים, מהר מאוד הפכו לילדים רזים, כנועים, מלוכלכים. אבל העיקרון הוא שוב שפה בסביבות גיל 6 יש מעבר מאוד דרמטי בחיים ובתפקידים.
אופי העולם החדש, תלוי בחברה, הוא היום פחות הכשרה לעבודה ויותר מעבר לביה"ס. בכל העולם עם כמה יוצאי דופן חינוך פורמאלי מתחיל בסביבות גיל 6. למה? ממה נובעת האחידות הזאת?
נדבר על שינויים התפתחותיים למיניהם שמתרחשים בילדים: מצד אחד יש שינויים חברתיים, מצד שני יש שינויים התפתחותיים פנימיים. באיזה מידה השינויים ביחס החברה מגיעים עם הפנימיים? האם זה בגלל שהילדים משתנים והם בשלים החברה משנה או הגישות או האם יש לפחות בנוסף, גם השפעה של השינויים ביחס החברה ובתפקיד של הילדים על השינויים ההתפתחותיים.
מה משתנה בין גילאי 5-7
- התמצאות במרחב – תופעה מאוד נפוצה מתחת לגיל 5 היא היפוכים בתפיסה. למשל: כתב מראה. אצל רוב הילדים היפוכי התפיסה נעלמים בין גיל 5-7. כשזה ממשיך בגיל 8 זה אומר משהו.
- שמאל וימין – ילדים מפתחים את ההבחנה בין שמאל וימין.
- קושי באינטגרציה/ קושי בחיבור – חלק מהדברים האלה אנו רואים במבחן בנדר לתפיסה התפחותית. הוא פותח לאיתור בעיות בתפיסה ותיאום יד-עין. מראים לילד כרטיס ומבקשים ממנו להעתיק את מה שהוא רואה. הרבה פעמים ילדים צעירים יותר יעתיקו את הציור במדויק אבל הפוך ויגידו שזה בדיוק אותו הדבר. לילדים מתחת לגיל 7 יש קושי מוזר בהצמדה של צורות שונות, הם רואים שתי צורות בתבנית, הם מציירים את שתי הצורות בנפרד. אנו רואים את זה גם בדברים אחרים: מבקשים מהם לעצום עיניים, נוגעים בשני מקומות שונים בו זמנית והם מדווחים רק על נגיעה אחת. אחרי גיל 7 95% מהילדים מדווחים על שתי נגיעות. איך זה קשור? זה בעצם הצד השני של היכולת לחבר – היכולת להבחין או להפריד. מה שעומד מעל שני הדברים האלה זה לתאם בין צורות שונות, ערוצים שונים והיכולת הזו של החיבור ושל ההבחנה שצריך משתפרת פלאים בסיביבות גיל 7.
עיכוב תגובה – דחיית סיפוקים, יש הבדלים בין ילדים אבל יש גם שינוי די דרמטי ביכולת לדחות סיפוקים אחרי גיל 5. זה נכנס בתפיסה יותר כללית של עיכוב תגובה, את זה יודעים מהאסכולה הרוסית בשנות ה60 וממודלים של התניות. חוקר בשם כלשהו חקר מה התגובה הנכונה שילדים צריכים לבצע בזמן ניסוי, למשל: ללחוץ על עיגול ולא על ריבוע. הוא מצא שילדים בני 4 לומדים את זה באותה מידה של ילדים יותר גדולים. מתי קיים ההבדל בין הגדולים לקטנים? כאשר ההוראה היא להפסיק לעשות משהו. אם ההוראה היא ללחוץ על דוושה ולהפסיק ללחוץ, ילדים בגיל 7 לומדים הרבה יותר מהר מילדים מתחת לגיל 7. בהרחבות של אותו רעיון אפשר לסבך את זה ולהגיד לילדים ללחוץ על אור ירוק, אלא אם כן מופיע גם אור אדום, ילדים יותר גדולים לומדים יותר מהר. בשתי הדוגמאות יש שתי דרישות שונות כאשר המטלה היא להפסיק לעשות משהו ילדים יותר צעירים מתקשים כי יותר קשה להם להפסיק לפעול, או במונחים של עיכוב תגובה אם אתה עושה משהו יותר קשה להם להפסיק.