מה משתנה במעבר בין ילדות לבגרות? פיזיולוגית העון הביולוגי משתנה, הוא זז באופן שבו המתבגר באופן טבעי מתאים לו לישון יותר בבוקר ולהירדם יותר מאוחר בלילה. יש להוסיף לזה את העובדה שמתבגרים בממוצע כקבוצה ישנים פחות שעות בלילה ממה שהם צריכים. וזה בשילוב של התזוזה בשעון הביולוגי לבין עבדות החיים שהם צריכים לקום מוקדם לביה"ס ונשארים ערים עד מאוחר כדי לעשות כל מיני דברים.
שינויים נוירולוגים
שינוים שעובדים עליהם הרבה כיום, אלו שינויים בין מבוגרים למתבגרים.
במשך הרבה שנים לא עלתה השאלה האם ישנן התפתחויות נוירולוגיות משמעותיות בגיל ההתבגרות. שיטות שונות כמו ניתוח אחרי המוות הסתכלו בעיקר על המנפח של המוח, זה הוביל את החוקרים לחשוב שרוב ההתפתחות המוחית מתרחשת בשש השנים הראשונות ולא קורה דבר מעניין מבחינה מבנית לאחר מכן. התמונה השתנתה בעקבות שיטות: MRI – נותן תובנות לגבי המבנה וגירוי והFMRI שנותן הצצה.
מה נראה שקורה במהלך גיל ההתבגרות:
יש שתי טענות:
- מתבגרים טובים פחות ממבוגרים בזיהוי רגשות. זה בפני עצמו דבר די מוזר, יש התפתחות מאוד מהירה ובסיסית של רגשות.
- יש הבדל בין מתבגרים ומבוגרים באופן בו הם מעבדים גירוים רגשיים. מתבגרים מסתמכים יותר על האמיגדלה ומבוגרים מסתמכים יותר על הקורטקס הפרונטלי שאחראי על תהליכים גבוהים יותר.
הטענה שמקובלת ומבוססת היום היא שבתחילת גיל ההתבגרות ההתפתחות במערכת הלמיבית קודמת להתפתחות בקורטקס הפרונטלי. ההתפתחות המוקדמת יותר במערכת הלמבית שקשורה לרגשות ודחפים, הופכת את המתבגר יחסית לילד, הוא יותר תגובתי, מגיב בצורה גדולה יותר לגירויים רגשיים למיניהם. התובנה של אריסטו… כנראה שבאמת התגובות הרגשיות קיצוניות יותר. בו בזמן יש עלייה בתגובתיות הרגשית, טרם ההתפתחות תואמת במערכת הויסות והתכנון ושיקול הדעת שבין היתר כמובן לכל זה יש תפקיד חשוב לויסות של תהליכים רגשיים למיניהם. לעניין הזה יש השלכות, למשל: עבור התנהגות של נטילת סיכונים. ברור הפער בין החוויה או התגובה הרגשית והתפתחות תפקודית. יש יותר ויותר ניסיון לקשר בין ההתפתחות של האזור הלימבי עם משיכה גבוהה יותר לחוויות ריגוש עוצמתיות, מה שנטילת סיכונים מספקת וגם סוגים שונים של סמים. סוגים של סמים לעיתים גורמים לחוויות רגשיות באופן מפחיד ואז יש קושי בכלל לוסת את זה. אנו מוצאים את השימוש הסותר בין סמים מעוריים לבין סמים מדכאים.
אולי חלק מחווית החוסר ההבנה בין מתבגרים והורים זה איזשהו פער בתהליך ההבנה החברתית וגם בחוויות, שבהן מבוגרים יותר טובים. מתבגרים הם גם שונים בזה וגם פחות טובים בזה. הם נוטים למשל לקרוא רגשות לא מדוייקים בהבעות הפנים של המורים שלהם ומגיבים באופן שעלול להזמין תגובה לא רצויה.
האם המוח של המתבגר הוא אבוד עד שהכל יעבור? קורים תהליכים אחרים שכאמור עד כמה שנים לא היינו מודעים אליהם. יש גם התפתחותיות חיוביות בגיל ההתבגרות, חוקרים נוטים לציין 2:
- האצה ותהליך של גיזום: כישורים ומסלולים סינפטים, כמו בתהליך של גיזום של עץ, נגזרים כישורים ומסלולים פחות שימושיים. הגיזום עצמו מגביר את היעילות של מסלולים שלא גוזמו. גיל ההתבגרות הוא תהליך של האצה וגיזום שהופכים את המוח ליותר יעיל וגם ליותר מתמחה.
- במקביל יש תהליך של מייאליניזציה – יצירת רשת נוירונים חזקה יותר, שמוליכה יותר, זה עוזר לחשיבה.
יש שינויים פיזיולוגים משמעותיים, נהוג היום להגיד שדווקא אם בכלל זה השינויים הנוירולוגים שהם יותר משמעותיים מאשר ההתבגרות המינית – ההורמונים.
גישות פסיכולוגיות
- אנה פרויד
גישה מאוד מיושנת, אבל מטיבה להציג גישה סדורה ואלי מופרחת קצת, של מודל פסיכולוגי של השפעות ישירות. הנחת היסוד היא שההתבגרות המינית גורמת באופן ישיר לתסמונת הפסיכולוגית של גיל ההתבגות.
בשביל הפסיכואנליטיקאים השיטות הן די ברורות. יש התחלה ברורה – העלייה המשוערת, הגדולה והדרמטית של היצר המיני, הליבדו. תפיסה שהייתה היא שעם ההתבגרות המינית יש עלייה מאסיבית יחסית לילדות בלבידו. למה הדבר הזה משמעותי? כי העלייה הדרמטית הזאת בהכרח מביאה איתה רמות חרדה מאוד גבוהות.
למה? מה כל כך מעורר חרדה בעלייה של היצר המיני? היצרים, ובמיוחד המיני הם המניע העיקרי האנושי. המבנה הנפשי, כולל האגו והסופר-אגו וגם המנגנונים של התמודדות והגנה מתפתחים כולם מהצורך לווסת ולהתמודד עם הייצר המיני. למה יש צורך לעשות את זה? כי ביטוי חופשי לא מרוסן של יצר מיני ויצר התוקפנות, יתנגש בהכרח עם המציאות מצד אחד ועם הנורמות והמוסכמות והערכים של החברה מצד שני, כפי שהם גם מאופיינים באמצעות האני העליון.
מה היה קורה אם אנשים היו נותנים ביטוי חופשי ליצר התוקפנות שלהם? החברה האנושית לא הייתה יכולה להתקיים. יש כאן התנגשות עם המציאות וגם עם החברה שמצד אחד באופן חיצוני להגנה על קיומה מרסנת את ביטוי היצר. וגם חלק מהמהלך הביולוגי זה להפנים איסורים פנימיים בגיל ההתבגרות.
במהלך ההתפתחות הקודמת הלבידו פעיל מאוד בשנים הראשונות, במיוחד בקונפליקט האדיפלי. ההתמודדות עם הקונפליקט האדיפלי מתרחשת בשני מישורים:
- הבן מדחיק את היצר המיני המאיים הזה (זה מכוון אותו ליריבות עם אבין).
- הבן מפתח מבנים נפשיים שיעזרו לו בהדחקה הזו: מבנה אגו וסופר-אגו.
לפי תפיסה זו בתום התקופה האדיפלית הילד רגוע, היצר המיני פחות מסעיר אותו והוא יכול בין היתר להתפנות לעיסוק האגו, כלומר ללימודים וכו'. אומרים שהתקופה היחידה שהתקופה הזו ממעיטה בחשיבות של מניעים מיניים זה בגיל ההתבגרות.
