הורים מדברים קצת אחרת עם בנים ועם בנות. כיוון מחקר מיצג שאחת הדמויות הבולטות היא פיבוש בדק אמהות ואהות בממד של דיבור עם רגשות. גם אבות וגם אמהות מדברים יותר על רגשות מגיל צעיר עם בנות. לדוג': מבקשים מהורה לדבר עם הילד/ה שלו על חוויה משותפת שהם עברו לאחרונה. הם מתחילים לדבר, הורים הרבה יותר נוטים להזכיר רגשות "איך את הרגשת, הוא, אנחנו.." כאשר הם מנהלים שיחה עם בנות. רגש שנוטה לשחק זה עצב. הרגש היחידי שעולה יחסית הרבה זה כעס עם בנים.
מחקרים נוספים מהמעבדות האלה חקרו את האופן בו הורים מדברים עם בנים ובנות על כעס. למשל: הילד כעס על ילד אחר בגן. כאשר הורה מדבר על אירוע כזה עם בנים יש הרבה יותר קבלה, לפעמים אפילו עידוד לפתרונות שהם אסרטיביות או דיבור נטרלי לבנים ודיבור שלילי לבנות. ההורים נוטים יותר עם בנות להעלות את נקודת המבט של האדם השני. זה מתקשר לנטייה של התפתחות פרוחברתית. הצעה של הופמן היא שאסטרטגיה טובה לטיפוח ההתנהגות הפרוחברתית היא לעזור לילד ליטול את הפרספקטיבה האישית של ילד אחר. מחקרים מהסוג הזה מראים שהורים יותר נוטים לא רק לדבר על רגשות עם בנות אלא לכוון בנות להתייחס ולקחת בחשבון ואפילו לחוש אחריות לגבי מצבים רגשיים של אחרים.
באופן כללי יש הבדלים גם בסגנון ההורות בכלל של אבות ואמהות כאשר. בגדול אמהות יותר מכוונות לילד, מתקשר לנושא של הרגישות ההורית. בשיחה אמהות יותר נוטות לדובב את הילד, להזמין אותו לדבר, ללכת בעקבות בשיחה. במשחק ובפעילות משותפת זה יהיה באופן דומה, היא תלך איתו למשחק. בגדול היא "הולכת" יותר אחרי הילד. אבות נוטים יותר להנחות, ללמד, יותר שמים את עצמם במרכז הבמה. הם יותר דומיננטים באינטרקציה. למשל: יותר מאשר אם, חושב לאב בזמן שיחה ללמד את הילד. לאו דווקא מה שהוא רוצה ללמוד אלא מה שהאב חושב שחשוב שהוא ידע.
יש מאחורי ההורים היסטוריה ארוכה, אם לבנות מגיל צעיר יש יותר ניסיון באינטרקציות עם סגנון מסוים ואבות התנסו בסגנון יות משהו אין פלא שהם מביאים את זה להורות.
חברות מגדרית – בגדול אבות מתייחסים באופן דיפרנציאלי יותר ע"פ המגדר מאשר אמהות, זה בולט במיוחד באינטרקציה עם בנים.
בעיקר בקבוצות מאוד מסוימות של אוכלוסיה מתקדמת יש יותר הצהרות שיוויוניות אבל בפועל, במחקרים כמו זה עם הדיבור, יותר עדינים על התנהגות ממש עדיין מוצאים נטיות.
מחקר של LEAPER – הוא חזר על ממצאים של הורים שגם בדיווח העצמי מצהירים שהם מעודדים ילדים לעסוק יותר בפעילויות תואמות מין. ליטון ורומני (אלו משנות ה-90) די ביטלו את זה. אם זה המצב זה לא עניין מבוטל, בין היתר כי פעילויות שונות מזמינות ומפתחות כישורים ונטיות שונים. משחק עם בובות מזמין וגם מפתח את הכישורים החברתיים הבניאישיים שיותר בולטים אצל בנות, משחק תחורית, משחק עם צעצועים של בנים מזמין ומפתח כישורים שהם יותר של בנים. ליפר לקח זוגות של אב-בן ואב-בת, אם-בן ואם-בת. כאשר הילדים היו בני 4-5. כל זוג שיחק ביחד, פעם עם משחק של בנות – כלי מטבח למסיבת תה, ופעם אחת עם משחק של בנים – מערכת של מוסך. הממצא שלו היה שמה שקבע את ההתנהגות, גם של ההורים אב או אם וגם של הילדים בן או בת היה הפעילות. כשהורה וילד שיחקו במערכת של מסיבת התה האינטרקציות גם מצד ההורה וגם מצד הילד היו יותר משותפות. כאשר הורה וילד שיחקו ביחד במוסך האינטרקציה וסגנון הדיבור היה יותר תחורתי ואסרטיבי.
יש תפיסות שאומרות "יחי ההבדל" נשים/בנות גברים/בנים לא אותו הדבר, יש להם תפקידים שונים, זה מצוין ואם בכלל צריך לכוון בעזרת סוכני חיברות לשמור על ההבדלים האלה.
גישה אחרת היא שהחברות המגדרית בעצם בונה סוגים מסוימים של כישורים. יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. לעומת זה, בונה ומבנה סוגים אחרים של כישורים אצל בנות מאשר אצל בנים. כדי להיות אדם שם גם כישורי בנות וגם כישורי בנים הם טובים וראויים והגישה להתפתחות הכישורים הללו לא צריכה להיות תלויה במין הביולוגי.
כיצד אפשר לקדם את השוויון? בתוך המשפחה, להוציא כמה ארצות, אמהות נוטלות יותר אחריות לגידול ילדים מאשר אבות. זה בא מההנחה שגברים מצליחים יותר בספרה הציבורית. בתוך כל זה פסיכולוגים שואלים כיצד הורים/ מורים/ החברה יכולים לפעול כדי למתן את ההתייחסות המגדרית שלהם עצמם לילדים.
