ויגוטסקי הכיר את העבודה של פיאז'ה אבל לא הסכים איתו בעניין הזה. ה'דיבור הפרטי הזה מבחינתו לא מסמל מגבלה אלא התפתחות. יש כאן התפתחות ביכולת להיעזר בשפה כדי לח לפעול ולהתנהג. ע"פ העיקרון בהתחתלת ההתפתחות היא מוקצנת, הילד ממש צריך לדבר לעצמו בקול רם כדי שהדיבור יעזור לו לחשוב להתמודד וכו'. בהמשך התפקיד הזה מופנם.
מכאן עולות כמה השערות שאפשר היה ניתן לבדוק אותם. לויגוטסקי עשה ניסוי: נכנס לגן, נתן לילדים מטלות ודאג לזה שהם יטפלו בקושי. למשל: מבקש מילדים לצבוע ציור ע"פ דוגמא, נותן לו כל מיני צבעים וחסר צבע. ויגוטסקי ציפה שהילדים יתחילו לדבר ויגידו "מה אני אעשה? אין כחול".. אם זה מה שיקרה זה מטה את הכף לכיוון הפרשנות של ויגוטסקי ולא של פיאז'ה. זה אכן מה שהוא ומחקרים עדכניים מצאו. ילדים בגיל הזה לא נסוגים לדיבור הפרטי אלא משתמשים בזה באופן סלקטיבי ובעיקר שהם נתקלים בבעיה.
מחקרים יותר מאוחרים המשיכו בכיוון הזה. היו חוקרים שניסו לראות האם יש קשר בין המידה שבה ילדים משתמשים בדיבור פרטי בגילאים האלה וגם התוכן, לבין האינטלגנציה?
מה ויגוטקסי ופיאז'ה היא מנבעים בין קשר / אי קשר? ויגוטסקי – קשור לאינטלגנציה, פיאז'ה או הפוך ממנו או משהו. ויגוטסקי צודק.
הרעיון של הפיגומים מתחבר יפה למדריס וויגוטסקי ואחרים מחברים את זה להתפתחות קוגנטיבית.
מחקר כזה של ביגלו (במצגת)
כאשר תינוקות קטנים מתעסקים עם חפצים הם עושים את זה יותר ברמה גבוה, למשל בנוכחות האם מאשר לבד בממוצע. אם האם נמצאת יש סיכוי שהוא יעשה דברים נוספים עם החפצים.
למה זה?
- עצם הנוכחות של האם משמשת בסיס בטוח שמאפשר לילד לחקור את הסביבה בצורה יותר טובה.
- או הדבר הזה קורה מתוך אינטרקציה, זה לא מספיק שהיא רק יושבת שם, ואם כן מה מתוך האינטרקציה מאפשר את זה.
הם לקחו תינוקות בנין חצי שנה ובדקו את רמת המשחק למשל: ההבדל בין לדפוק ולהרכיב משהו. ומה בעצם האם עושה באינטרקציה:
- מה שעוזר זה רגישות – האם נמצאת איתו ורגישה למה שהוא עושה.
- רמת הפיגום – באיזו מידה האם פועלת כדי להביא אותו למקום קצת אחר. מתוך התצפיות הם יכלו לקדד את רמת הפיגום. פיגום רב היה למשל שהאם יושבת עם התינוק ומראה לו איך אפשר לשים קוביות אחד על השני.
התוצאה: איכות המשחק בנוכחות האם תלוי:
- באיפיזודות של קשב משותף.
- תלוי בעיקר בפיגום – עמדה רגישה בסיסית היא (חסר) מה שמשנה זה שיש רגישות ויש פיגום.
התפקיד השני של ההורות – לקדם, לפתח, ללמד, יכול לעזור לנו להבין פערים סוציואקונומית בהתפתחות קוגניטיבית. אם נמצא שהורים ממעמד סוציואקונומי נמוך פחות נוטים לתת פיגומים. לא מעט ממחקרים על זה באים מכיוון של שפה. הוף – חוקרת שעבדה על זה בהקשר של שפה – רכישה ומיומניות שפתייות. היא גם חוקרת אינטרקציות בין הורים לילדים (בדר"כ אמהות). הממצאים העיקריים הם: השכלה הורית – סוציואקונומיה קשורה בפרנטיז. הורים במעמד נמוך יותר מדברים פחות. יש פה גם רכיב של ידע ולא רק של מעמד חברתי. הורים יותר משכילים יותר יודעים שחשוב לדבר עם תינוקות.
אצל תאומים הדיבור ההורי יותר מנחה ופחות מאדריס.
אותו הדבר גם בתחום היותר קוגנטיבי – האיפוזודות שקשב משותף מלמד נוטות להיות באימהות יותר משכילות מאשר באמהות פחות משכילות.
(יש הרבה תוכניות התערבות שמציאות דרכים להורים לפתח את הכישורים של הילדים שלהם).
תפקידי וסגנונות הורות
לטפל – חשוב, זה לא הכל.
ללמד – חשוב מאוד.
אבל יש תפקיד אחד מאוד חשוב – לחנך. מדובר כאן על חינוך למידות טובות -ארכי, מוסרי, חברתי.
הורים במודע ולא במודע מחנכים לערכים במובן הזה שרוב ההורים רוצים שהילדים יתנהגו יפה כלפי אנשים אחרים בני גילם, כלפי מבוגרים, שהם יבינו לאט לאט התנהגות ראויה ולא ראויה.
בגדול יש 2 גישות קיצוניות למה צריך לעשות כדי לטפח ערכים והתנהגות חברתית. הגישות האלה נעות על אישזהו רצף שאישה חכמה מאוד בשם מקובי ממקמת על "שליטה" לעמות "העדר שליטה".
איך הורה בסגנון שולט מלמד את הילד לחלוק בצעצועים? "אתה חייב", "תן לו את זה", "לך לחדר". כלומר, ההורה יודע כיצד להתנהג והתפקיד שלו זה לגרום לילד להתנהג ככה.
בקצה ההפוך יש הורה שחושב שבאופן טבעי אם משאירים את הילד בעצמו הוא ימצא, יגלה, ירצה להתנהג יפה.
