מקובי אומרת שבאופן כללי ניתן למקם סגנונות הורות על פני 2 ממדים:
- רגישות – חום.
- שליטה.
(ברור שזה לא לחלוטין בלתי תלוי).
כל זה רקע לטיפולוגיה של הורות של דיאנה באן מינד (1971). בעקבות תצפיות די אינטנסיביות שהיא עשתה על אמהות וילדים בגילאי 3-5 היא זיהתה 3 סגנונות שונים:
- סגנון סמכותני – סגנון שמשקף את תפיסת ההורה כמישהו שיודע, בודאי שיותר טוב מהילד, מה צריך ומה ראוי. תפקידו להעביר את זה באופן משמעי וחד ברור לילד, והילד צריך לקבל את זה. כי ככה צריך וכי מקור הסמכות אומר את זה. הורה בהרחבה – מורים וכו'.
- בקצה השני היא זיהתה סגנון הורות מתרני – הורים עם גישה ממוקדת בילד אבל בכיוון הזה שלא צריך להגיד לילדים מה לעשות. הילדים צריכים לפעול ולעשות בעצמם, ככל שתהיה פחות שליטה הורית זה יותר טוב.
- סגנון סמכותי – היא חשבה באופן תאורתי ששני הסגנונות האחרים לא אופטימלי. היא זיהתה סגנון שלישי, הרבה מההורים הם כן מבחינים בין יותר רצוי לפחות רצוי, כן רוצים לעצב את הילד באופן כזה, אבל ההבדל הגדול זה במקור הסמכות. זה טוב לחלוק צעצועים לא כי אני אומרת לך את זה כי זה באמת ראוי, ככה אתה מתחשב באחרים והם מתחשבים בך, שה יותר מתחשב, זה יותר טוב. זה לא ראוי להרביץ למישהו אחר.
כלומר, זה הורים שמסבירים כי הם באמת חושבים שיש סיבה וזו סיבה שאפשר להעביר גם לילדים צעירים.
ברגע שההורה מסתמך על הנחות ועל דיבור זה פותח פתח לדיוניום ועל מסע ומתן. דוגמאות מהמשמוע: הילד לא הולך לישון אחרי 19:30 כי הוא מחוקר ליום למחרת אם הוא לא הולך לישון בשעה הזאת. יש תוכנית טלוויזיה שהילד נורא רוצה לראות. ההורה הסמכותי יסביר לו, אולי הוא יתן לו לראות משכנוע באופן חד פעמי.
בפעם אחרת ההורה כועס על הילד, הוא ירגיש יותר חופשי להתגונן ולהגיד שזה לא צודק, יש אפשרות שההורה טועה.
באומינד מצאה הבדלים די הגיונים בין הילדים בהתאם לסגנון ההורות.
הילדים של ההורים הסמכותיים היו יותר טובים במגוון של דברים: יותר חברתיים (לפי דיווחי גננת ותפצפיות), יותר ויסות עצמי – פחות תלויים במקור חיצוני כדי להתנהל אז גם במטלות הקוגניטיבי של הגן הם יותר מוסתים, ילדים יותר סקרניים – יותר פתוחים לעולם, ילדים יותר מאושרים.
הילדים להורים הסמכותניים: היו שני סוגים: צייטנות יתר, נמנעים, מאופקים. וסוג שני – ילדים שהיו חסרי גבולות בגן. על פני השטח הם ילדים עם פחות הפנמה. כלומר, חלקם רגישי יתר וחלקם חסרי רסן כשלא בנוכחות ההורים. הסגנון הזה היה במיוחד לא טוב לבנים – ראו יותר הבדלים בקרב הבנים, זה הלך לכיוון מרדנות. שני הסוגים היו פחות סקרניים.
הילדים להורים עם סגנון חופשי – באופן כללי פחות בשלים רגשית, נראו באופן מפתיע עם פחות ביטחון, נראו פחות עצמאים מילדים סמכותיים.
ההגדרות הבסיסיות של שלושת ההגדרות פחות או יותר מאומצות היום, עם הבדל אחד – רצוי להבדיל בין שני סוגי הורים מתרנים: יש כאלה שזה אידיאולוגיה, זה הולך בדר"כ עם חום ועם רגישות ויש הורים שזה לא מעניין אותם אות טרודים בענייני עבודה – חוסר מעורבות. כשעושים את ההבחנה הזאת אז באופן לא מפתיע לחינוך המתרני האידיאולגי יש יותר תוצאות טובות. החינוך המתרני של חוסר המעורבות הוא לא מטפל, לא מלמד ולא מחנך.
היום ההשפעה במיוחד בין הסמכותיים לסמכתניים מדברת על הבחנה בין איזה כל אחד מהסגנונות יוצר או מזמין הפנמה כך שהילד יחלוק צעצוע עם חבר גם כשהאמא לא נמצאת כי הוא הפנים התנהגות. זה ילד שלא יגע בצעצוע האסור, במיוחד אם נתנו לו סיבה למה לא לגעת בזה, הוא כבר הפנים שיש נורמות, כללים וערכים והוא יכול יותר להסתמך סטנדרטים פנימיים.
מצאו שיש עקביות פנימית – אותו ילד שלא יגיע בצעצוע כי הוא יפגע בחבר שלו גם פחות ירמה.
האם המשחק הדימיוני משקף התפתחות? כלומר, משתנה בתפתחות לפי הגישה הפסיכואנליטית: בצורות כן במטרות לא כל כך.
האם השחק הדימיוני גם מקדם התפתחות לפי הגישה הפסיכואנליטית? כן.
גם כאן אנו עושים הבחנה האם התנהגות או התנהלות בתחום מסוים – משחק זה פועל יוצר מהתפתחות והתנהגות כללים. צורות המשחק משתנות בגלל שינוים כללים יותר.האלה היא האם אותה התנהלות אותה התנהגות מקדמת התפתחות ואם כן איזה וכיצד? בגדול לפי הגישה הזאת המשחק הדימיוני מקדם את הנינוחות הרגשית. יש לפי הגישה הזאת הנחה שיש דבר מה מרפה במשחק הדיומיון, למשל מתן ביטוי מקובל של דחפים וקונפלקטים. מכאן ההנחה היא, אחד מהמנטרות, שאין התנהגות סתמית. כל התנהגות היא מונעת, יש מאחוריה מוטיבציה ובגלל שזה גם גישות פונקציונליסציות לכל התנהגות יש מטרה. המשחק ממלא פונקציה מרכזית של רווחה רגשית. בנוסף, יש את המנגנון של החזרה ומכאן הטענה היא שבמשחק הדימיוני הילד יכול לפתח כוחות אגו או באופן יותר כללי אסטרטגיות של התמודדות. מי שמאוד פיתח את זה הוא אריקסון שכאמור שם הרבה יותר דגש מפרויד על התפתחות האגו, בשבילו המשחק הוא בעצם הזירה המרכזית, אולי המשמעותית ביותר בגילאי קדם בית ספר לפיתוח כוחות התמודדות או של האגו. מכאן לא מפתיע שמתוך הגישה הזאת נולד כל התחום של טיפול במשחק, שהזירה הטיפולית בעצם אמורה לאפשר לילד לקדם את שתי המטרה: הריפוי העצמי ופיתוח כוחות התמודדות למיניהם. אם אנו מדברים על פיתוח יכולות או אסטרטגיות, באופן גי טבעי זה מוביל אותנו לפיאז'ה.
