שניה הדברים הללו ממוקמים באונות הפריאטליות, אחד בימים ואחד בשמאל. אז הם מדברים על- מה יכול לגרום לחויה מיסטית: חוויה אחת היא בקבוצה, ושנייה לבד. בקבוצה מדובר הרבה פעמים לטקס דתי. האם הם נוטים לעשות אנשים יותר מוסריים, או שמטרתם להפוך את האנשים למכונות אלימות של הדת? הטקסיות שלעצמה היא פחות או יותר ניטרלית- השאלה היא איך זה מפורש. הם אומרים שכשהחוויות הללו קורות הן יכולות לקרות בשני אופנים שונים:
- חוויה בה כולם הופכים לאחד, הוליסטי. אם המיתוס שמאחורי החוויה הוא לקבוצה המצומצמת הזו- אלוהים איתנו וננצח במלחמה, נצא מזה עם תחושה של עליונות שבטית. השבט שלנו כולו אחד יש לנו חוויה מיסטית גדולה, וזה רק מעוד אותנו להיות אגרסיבים כלפי אחרים. (tribus)
- מיתוס אחר, שנוגע לכל האנושות, יכול לגרום לתחושה שכולנו אחד (omnium).
אבל רק בקבוצה יש את האפשרות להטייה הזו- ואין להאשים את המח באפקטים של החוויה הדתית אלא את הפרשנות של החוויה הזו בעולם.
מערכת העצבים-
אנחנו מסתכלים על המערכת האוטונומית- כל המערכות שאנחנו א מודעים ולא שולטים בהם, לא השרירים. המערכת האוטונומית הפריפריאלית, מתחלקת לשני מרכיבים: הסימפטטית ((F&F, והפאראסימפטטית (מנוחה,אוכל). הם טוענים ששתי המערכות הללו פועלות ביחד בזמן חוויה דתית.
הם מתייחסים גם לנוירוטרנסמיטורים והורמונים:
אקסטטיטורים: גלוטמט ונוירו-אפינפרין (אדרנלין)
אינהיבטורים: גאבא, כמו ואליום, סרוטונין שמשפר מצב רוח, בטא אנדורפינים, שגורם לך להרגיש פחות כאב
אחרים: דופמין- שעוזר להתרכז, ואצטין כולין שעוזר לקונסילדציה של זכרונות.
חלקים נוספים במח:
תלמוס- עוזר להעביר אינפורמציה מה- PFC ואחורה למערכות הרגשיות.
היפותלמוס- עושה רגולציה למערכת האוטונומית (רעב, עייפות).
המערכת הלימבית- קשורה לרגש (בעיקר פחד), ובמיוחד האמיגדלה וההיפוקמפוס. ממוקמים בחלק הפנימי של המח ומוקדם יותר אבולציונית. ההיפוקמפוס אוגר מיגע ויוצר זכרונות.
PSPL- לא מבנה מוחי, אלא איזור באונה הפריאטלית- מהם מגיעות תחושות הגוף. הוא מנתח את מיקומנו בחלל. זה החלק במח שיודע איפה אנו עומדים. מקבל אינפורמציה מהחושים ועוזר לנו להתרכז ודואג שנבין מה מקומו בחלל.
frontal lobes- אחראי לתכנון, מחשבה ועוד.
המודל של ניובורג וניובורג
המודל שלהם מתבסס על הרבה מחקרים, לא כולם על דווקא חוויות דתיות. לרב המחקרים מתבססים על מדיטציה, שכן אנשים שעשים מדיטציה יותר משתפים פעולה. זה לא בדיוק אותו דבר אבל הם עושים הכללה של זה לחוויה הדתית. הם משתמשים בהרבה מחקרים של הדמיית מוח – MRI, FMRI, EEG, PET SCAN. היום יש יותר ויותר FMRI ויותר EEG.
- כשמתמקדים- יש איזור ב PFC שעוזר להתרכז, ואז מופק שם גלוטמט. האנשים מרגישים אז מרוכזים. אז באופן הדרגתי החושים נהיים יותר מרוכזים במה שמתרכזים בו, ופחות שמים לב לשאר התחושות שיש בחוץ.
- בשלב השני, הגלוטמט, הולך לתלמוס. שם הגלוטמט עושה אקסיטציה לתלמוס, התלמוס מפריש נוירוטרנסמיטור אנהיבטורי GABAשמגיע ל-PSPL, מה שגורם לנו לשים לב פחות למידע מבחוץ ולהתבסס יותר על אינפורמציה מבפנים. כך זה נהיה יותר ויותר חזק עד שאנו מאבדים את עצמנו בחלל. ההיפוקמפוס הימני מגורה ואז הרגשות שלנו מתערבים. אנו מאבדים את עצמנו בחלל, ואז אנחנו מתחילים לחוות רגשות חזקים יותר. זה אופן הרבה יותר חזק של לסגור את עצמך לגירויים של בחוץ מאשר סתם להתרכז בלקרוא ספר. הIPL- האונה הפריאטלית התחתונה מופעלת. אתה מאבד את האוריינטציה שלך.
- הענף הפאראסימפטמי של המערכת הפריפריאלית מופעל- יש פחות אדרנלין, אתה יותר רגוע, יש פחות קורטיזול (ואתה יותר רגוע). כל זה גורם למעגל של יותר ויותר דיאפרנציאציה של PSPI. זה תהליך מעגלי, כי ה-PSPL לא מקבל אינפורמציה בה הוא יכול להשתמש. בסוף יש אקטיבציה מאד גבוהה של המערכת הפראסימפטטית שמביאה לירידה בלחץ דם.
- זה גורם להפרשת הורמון מסויים שעוזר לקונסילידציה של זכרון. האדם מרגיש לא עייף ומרוצה, והחוויה עדיין תזכר בחיות לאחר מכן בגלל קונסלידצית הזיכרון.
- במקביל עולה הפעילות ב- PFC בגלל שאנחנו חושבים, זה מעלה לעלייה בגלוטמט, שמביא עלייה בבטא אנדורפינים. זה מוביל לאפקט צד של שחרור ANAG, זה מוביל לפחות כאב ופחת פחד ותחושה טובה. אז מדבים על אושר ואופוריה. הנשימה מאטה וזה יכול אפילו להביל לחוית כמעט מוות או הזיות. זה מוביל לגירוי של ההיפותלמוס הלטרלי- מה שאומר שסרוטונין מתחיל להשתחר, שגורם לתחושה טובה,שמחובר גם הוא לחוויות שהן חריגות. הרבה סרוטונין מתקשר ללהרגיש מחוץ לגוף, לספירות שונות של מודעות. יש אז גם יותר מלטונין ואצטין כולין
