אנו יודעים שתפיסה עצמית ודימוי עצמי הם לא חד ממדים, יש מרכיבים שונים לזהות שלנו, במהלך גיל ההתבגרות יש היבטים שונים. לא כל החוקרים חוקרים את כל הזהויות האפשריות. זהויות מרכזיות אצל כמעט כולם זה התחום של המשפחה, התחום המקצועי ולרוב גם איזה מין חבר/ה אני רוצה להיות. זהויות אחרות: אריקסון כותב לא מעט על הזהות האידיאולוגית-ערכית-פוליטית, אחד הממצאים החוזרים הוא שרוב המתבגרים לא מתעסקים בזה כמעט, השקפה דתית, תחומי עניין. יש זהויות שונות על בסיס קבוצתי: אתני, מגדרית וכו. יכולה להיות שונות, למשל יש שונות מושגת במספר תחומים, אבל בתחומים אחרים היא נראית כסגירה בטרם עת. דבר נפוץ הוא שלצעירים יש מחוייבות לכיוון מקצועי אחרי בירור והתנסות, ולעומת זה נראה שההשקפה הדתית או הערכית שלהם לקוחה מגיל אפשס מההורים ולא בעלת בירור משמעותי.
מסלולי התפתחות הזהות
מחקרים שממשיכים לחקור את אריקסון ומרסיה מוצאים דברים מעניינים, במחקרי אורך וגם לא, הדפוס קיים. לצידו יש דפוס של סגירה בטרם עת. חסר.
יש דפוס של פיזור זהויות שהוא לא רק נקודה אלא הוא ממשיך והופך לסטטוס בוגר. מוצאים גם אחוז מסוים של מתבגרים שמתחילים עם מה שנראה כזהות מגובשת אבל סגירה בטרם עת ויותר מאוחר מתחילים בחקירה ומגיעים לזהות עצמית מושגת. זה קורה כאשר משהו בחיים משתנה – מעבר לאוניברסיטה. יש לא מעט מחקרים שמראים התקדמות בזהות במהלך שנות האוניברסיטה, זו זירת מורטוריום אולטימטיבית, יש מרחק מהתלות של הבית, יש דרישה מאוד ברור להחליט ואחכ להתחייב להחלטות. יש אפשרות לאספלורציה, חשיפה לפרפקטיבות שונות. כל זה בתוך זירה שהיא לא פרוצה לגמרי, נותנת גבולות. מכאן הרעיון שזירה מרוטורית מוצלחת, אם זו זירה חינוכית או משפחתית היא לא רק מאפשר אלא מעודדת חקירה בתוך אישהזם גבולות או זירה בטוחה שמקרינה גם תחושה שהחקירה הזו לא תצא מכלל שליטה.
האם זה חשוב איזה מין מסלול ומצבי זהות מתגבשים? ראינו שיש מסלולים שונים, מה שמשפיע אליהם זה התפתחות קודמת.
משפחה והורות – משפחות מסוימות מאוד מכוונות צעירים לסגירה בטרם עת או פיזור זהויות, אחרות מאפשרות מסלול של מורוטריום וזהות מושגת. בשורה תחתונה: הסגנון הסמכותי שמשלב חום עם דיון דמוקרטי, מתן הסברים, מסע ומתן.. זה כנאה חשוב. נמצא קשר בסגנון הורות זה לסוג של מורוטוריום. לעומת זאת לילדים בסגירה בטרם יש הורים סמכותניים. הם יאמצו "ברצון" את זהות ההורים, ירצו להיות כמו ההורים. הם צריכים באיזשהו אופן לא רק לקבל את הסמכות של ההורה אלא גם להיות דומים להם. מוצאים שהסגירה בטרם עת בא משני סוגים של הורות/ משפחה. סוג אחד שתואר ע"י ג'ורגה – לילדים יש רומן עם המשפחה שהם לא יכולים להתגבר עליו, אלו דווקא המשפחות שעושים את הכל ביחד והקשרים שלהם עם העולם החיצן הם לא משהו. להורים יש השקפות מאוד ברורות אבל יש גם יחסים חמים עם הילדים. השילוב הזה שברור מה רצוי ונכון וגם נורא אוהבים אחד את השני זה מתכון מפתיע אבל גם הגיוני לסגירה בטרם עת. חוץ מזה, הורות שהיא יותר סמכותנית, כל עוד זה לא הולך יחד עם יחס מנוקר או קשה לילדים, מקשה על המסלול של המורוטוריום ומזמין את המסלול של סגירה בטרם עת.
פיזור זהויות – מגיע במיוחד מהורות שלילית, יחסים קרים, הורות לא רגישה.
הקשר חברתי-תרבותי
ניתן להגיד כי הקשר בין מסלולי זהות למיצבי זהות עובר בסוגיה של עד כמה מותרות החיים מספקות מורוטוריום. קולג' מספר הרבה פעמים מורוטורים. אחת השאלות שהמתבגר שואל את עצמו זה לא רק מי אני ומה אני רוצה להיות אלא האם אני מסוגל להיות מי שאני רוצה להיות ומשוגל להשיג לעצמי זהות שהחברה הרחבה תכיר ותעריך. אריקסון כתב על זה הרבה. ברור שהצעירים "יותר מוחלשים" אם זה בגלל מצב סוציו-אקונומי או לא. יש להם פחות הזדמנויות לחקור וגם לגבש לעצמם זהות שיש לה מקום של כבוד במרחב החיים שלהם. גם כי להרבה צעירים גיל ההתבגרות זו תקופה שהם צריכים לעבוד, לשרוד בביה"ס ולתמוך בהורים עם קשיים כלכלים. האפשרות שלהם להגיע לזירת המורוטוריום האולטמטיבית של הקולג היה מצוצמת. צריך להוסיף לזה מרכיבי זהות אתנית, זה אתגר לקבוצות מיעוט. לא רק שהשייכות החברתית-תרבותית משפיעה באופן כללי על תהלכי גיבוש זהות אלא היא מעמידה אתגרים על הצורך לגבש זהות אתנית ולברר, לחקור דרכים שונות להכיל את הזהות האתנית עם הזהות הכללית, גם החברתית וגם האישית. שורה תחתונה: אכן קבוצות מיעוט יותר עסוקות בזהות התנית שלהם מאשר קבוצות רוב. מוצאים תהליכים דומים של פיזור וסגירה בטרם עת וחקירה וזהות נוסגת גם בתחום של הזהות האתנית.
