מודל ריקרדו למסחר בין לאומי

הוא אומר שמה שחשוב זה לא כמות המתכת, אלא כמה שפע, סחר, רווחה, שירותים יש ברשותנו.העושר לא צריך להימדד בזהב וכסף אלא בשפע השירותים והמוצרים הזמינים לאנשים. 40 שנה אחריו מגיע ריקרדו עם הרעיון של יתרון יחסי-

מודל ריקרדו למסחר בין לאומי: בתחילת המאה ה-19 רואים אנשים המושפעים מהרעיונות של סמית' וריקרדו. בשנת 1846 הבריטים מבטלים באופן חד צדדי את מכסי הדגן, מחליטה להסיר את המכסים על חוקי הדגן. ההצלחה של הביטול באנגליה גררה הורדת מכסים של עוד מדינות.

ההנחות שעומדות בבסיס המודל שהציע ריקרדו:

• עולם של 2*2*1, כלומר- עולם בו שתי מדינות, שני מוצרים וגורם ייצור אחד
• גורם הייצור שנקרא עבודה הוא הומוגני. כלומר, כל העובדים הם אותו דבר, בעלי אותה יכולת וניידים לחלוטין. הם יכולים לעבור בחופשיות מייצור Xלייצור Y, אבל זה לא אומר שהם עוברים בין מדינות.
• הנחה נוספת היא שהשווקים הם תחרותיים.
• שתי המדינות בגודל זהה, בעלות אותה מערכת טעמים פחות או יותר.
• אין עלויות הובלה (אולם המודל יעבוד טוב גם אם כן יהיו עלויות כאלה).
• הטכנולוגיה שונה בין המשקים, כלומר- עלויות אלטרנטיביות שונות. מדינה אחת מייצרת באופן יעיל יותר את Xוהשנייה מייצרת ביעילות את Y.

איך למצוא יתרון יחסי-

נראה כי העובדים האנגלים פחות טובים מהפורטוגזים גם ביין וגם בבד. לכן הם יתמחו בבד מפני שהם פחות גרועים בזה מהפורטוגלים.כלומר, לפורטוגלים יש יתרון מוחלט.

הרווחים של שתי המדינות לא חייבים להיות זהים. שתיהן מרוויחות, אבל לאו דווקא אותו דבר מהסחר.

משמעויות המודל:

1. קיימים הבדלים בין המדינות. ההנחה היא שהם נובעים מנתון מבחוץ, אבל זה גם טבעי (אנשים/ מדינות בעלי יכולות שונות). מדינות שהן יותר חדשניות, כמה המדינה משקיעה בחינוך טכנולוגי לעומת משהו אחר וכו'.
2. ההבדלים בין המדינות מביאים להבדלים בעלויות האלטרנטיביות. ככל שהמדינות שונות זו מזו, כך גדלים ההבדלים של העלויות האלטרנטיביות. ככל שהן יותר שונות, כך הסיכויים לרווח מהמסחר הם גדולים יותר- המדינות משלימות זו את זו, ממש כמו בזוגיות! וככל שהמדינות יותר דומות יש פחות סיכוי למסחר.
3. כל מדינה טובה במשהו, לכל מדינה יתרון יחסי במוצר מסוים. אפילו אנגליה יכולה עדיין לייצר בד. לכן כל מדינה יכולה להינות מהסחר וכדאי לה לסחור. לא חשוב כמה תעשייה מסוימת של מדינה יעילה בהשוואה למדינה אחרת, אלא חשוב כמה היא יעילה ביחס לתעשיות פנימיות הקיימות בתוכה (השוואה כלפי פנים ולא חוץ).לדוגמא- הייטק מול טקסטיל בישראל.

מגבלותיו:

1. המודל מניח שהמדינות יעברו להתמחות מלאה. אולם המודל לא מסביר את דפוסי הסחר אחרי מלחמת העולם השנייה.כי אחריה יש תופעה של מדינות שמייצאות ומייבאות אותן מוצרים (למשל סוגי מכוניות). דפוסי הסחר לא תמיד עובדים לפי ההתמחויות, מה שמצריך תיאוריות נוספות לתופעה. מנגד, יש מוצרים ושירותים שלא נסחרים למרות שהעלות שלהם זולה מאוד. למשל, להודים יש יתרון יחסי בתספורות ולמרות זאת אנחנו לא הולכים להסתפר שם. לכן, לעלויות ההובלה יש משמעות רצינית בנושא.
2. מגבלת הניידות של המודל נכונה רק לפעמים. אין בפועל ניידות גדולה של אנשים בין מקצועות, לאחר שהתמחו כבר. רוב האנשים יחפשו עבודה בתחומם. זה נובע גם מהעובדה שהייצור השתנה.
3. הדגש יתר של טכנולוגיה
4. הנחת גורם ייצור יחיד. לעיתים יש כמה גורמים, או שילוב של כמה גורמי ייצור.

עוד על יתרון יחסי ותוצאותיו:

התיאוריה הקלאסית של יתרון יחסי– מגיע מבחוץ- כל אדם נולד עם יכולות מסוימות ולכן כל אדם מתמחה במוצר מסוים.

היפוך הסיבתיות והתיאוריה השנייה של יתרון היחסי– אדם סמית' (חומר קריאה): לפעמים כיוון הסחר מכתיב את היתרון היחסי. הרחבת התיאוריה הקלאסית של יתרון היחסי- ניתן לרכוש יתרון יחסי דרך ניסיון בעבודה קודם כל. במערכת הגילדות של ימי הביניים, כדי לעסוק בעבודה מסוימת היו חייבים להיות חברים בגילדה. אבל זה לא אומר שהאדם יכל ישר לעסוק בזה, הוא היה צריך להתנסות כשוליה, לתפוס ניסיון…  זה פתר בעיות רבות: עלויות עסקה. בשיטה זו היה ברור כי האנשים שעובדים במקצועותיהם התמקצעו בתחום.

התיאוריה השניה של יתרון יחסי- הוא לא הספיק לגעת בזה בשיעור

המסקנות ממודל ריקרדו- כדאי למדינות להתמחות היכן שנמצא היתרון היחסי שלהן.

מודל הקשר– אוהלין:

מפסידים ומרוויחים ממסחר בינלאומי. המודל מאפשר זליגה לפוליטיקה.

הוא מדגיש הבדלים בין מדינות לפי מידת הנדירות או השפע היחסי של גורמי ייצור שונים.

השפע היחסי של גורמי הייצור מכתיב את המחירים היחסיים של גורמי ייצור שונים. זה נובע מהעובדה כי מחירי המוצרים תלויים בתשומות שאנו שמים בהם (גורמי ייצור).השפע היחסי הזה משפיע לי בסופו של דבר גם על המחרים. איך יראה המסחר הבינלאומי?

כיוון ההתמחות תלוי בשפע היחסי של גורמי הייצור ובאינטנסיביות של הייצור עמו. כלומר, מדינות יתמחו בייצור מוצרים ובייצואשל מוצרים שעושים שימוש אינטנסיבי/ גדול יותר בגורמי הייצור שנמצא במדינה בשפע יחסי.ולכן אם במדינה מסוימת יש שפע יחסי של פועלים/ עובדים לא מיומנים, אזי המדינה, סביר להניח, תתמחה במוצרים שהם עתירי עבודה ולא עתידי הון. ומדינות ייבאו את אותם מוצרים שכדי לייצר אותם צריך שימוש אינטנסיבי יותר בגורמי ייצור שנמצאים במדינה באופן נדיר יותר מבחינה יחסית. היא תייבא מוצרים שבמדינה משתמשים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית בגורם ייצור נדיר יחסית ( כי יהיה יקר לייצר את אותו מוצר כי המחירים של חומרי הגלם יקרים).