נניח שבארץ מסוימת, בעיר מסוימת בוחנים את ילדי הגן כדי לראות האם הם בשלים או לא בשלים לכיתה א', כלומר באזו מידה פחות או יותר הם מראים את השינויים האלה שאמורים להתרחש בין 5-7. מתוך הסינון הזה מזהים ילדים לא מוכנים.
- לפי גישות של הבשלה, התפתחות בשלבים וכו' ממולץ להשאיר את הילדים האלה עוד שנה בגן כי הם לא הבשילו.
- לעומת זאת, הגישה של עיבוד מידע והתפתחות אסטרטגיות תגיד שמה שחסר לילדים זה לא הבשלה אלא ניסיון, ידע, אסטרטגיות. לכן צריך ללמד אותם. אפשר להשאיר אותם שנה נוספת בגן עם התערבות ממוקדת בתחומים שנראה שאינם מוכנים. זאת מתוך תפיסה שאומרת שאם ילדים מסוימים מתקשים לפתח אסטרטגיות יותר מילדים אחרים, יש סיכוי שאם נשאיר אותם בגן אין ביטחון שאם ירכשו את האסטרטגיות. לכן, יש אפשרות אחרת להעלות אותם לכיתה א' עם התערבות ממוקדת.
מה אומרים המחקרים?
האם בממוצע הישארות שנה נוספת בגן מועילה? וכאשר אנו שואלים האם היא מועילה אנו שואלים בגדול האם היא מועילה מבחינת ההשתלבות, הלמידה וההישגים הלימודיים. והאם היא משפיעה להסתגלות החברתית והרגשית של הילד.
איך בודקים את זה? יש מחקרים רבים בארצות ומתדולוגיות\שיטות שונות:
- השוואה בין קבוצות בכיתה א' – שיטה של השוואה בין ילדים שהובחנו כלא מוכנים בגן ושחלקם נשארו שנה נוספת בגן וחלקם נכנסו לכיתה א'. באופן אידיאלי מחקר מהסוג הזה צריך להשתמש בהקצאה אקראית לשתי הקבוצות האלה מסיבות מובנות. רוב המחקרים האלה לא משתמשים בשיטה הזאת של ההקצאה האקראית ואז נכנסים משתנים מתערבים, למשל: שני ילדים מקבלים המלצה להישארות לשנה נוספת, אחד נשאר ואחד עולה לכיתה א'. באופן לא מקרי בתחום הזה הורים ממעמד בינוני, יותר משכילים יותר נוטים להתעקש על זה שילד יעלה לכיתה א', כמה שהורים פחות משכילים, הם נוטים יותר לפעול לפי המלצות.
לכן, מחקרים עושים התאמה בין רקע של הורים. - מחקרי אורך ממוקדים או קהילתיים, כולל פרספקטיביים – שיטה נוספת היא מחקר אורך קהילתי, מחקרים שמתבססים על הערכות חוזרות של ילדים. יהיו ילדים שישארו שנה נוספת בגן, יהיו ילדים עם נתונים מאוד דומים שלא ישארו. לאורך זמן אפשר לאמוד את ההתפתחות, הגדילה היחסית של שתי הקבוצות האלה. למשל: אם בממוצע שתי הקבוצות התחילו בעשרן התחתון, האם במשך הזמן הם נשארו שם או שהילדים התקדמו במשך הזמן?
- השוואה בין מערכות עם מדיניות שונה – יש מחקרים שמדברים על ילדים שנמצאים באזורי שיפוט שדוגלים\ לא דוגלים בהישארות בגנים. יש מדינות שכן דוגלות בזה ויש כאלה שזה מקובל.
גם ילדים צעירים הם לא אידיוטים, ילד שנשאר שנה נוספת מבין שמשהו לא תקין איתו ברמה זו או אחרת. זה אומר דבר לא טוב עליהם, אז יש לנו בסיס לבחון האם ההשארות הזאת לא משפיעה על התפיסה העצמית והדימוי העצמי.
ממצאים:
- מבחינת לימודים במהלך כיתה א' ילדים שנשארו שנה בממוצע במצב קצת יותר טוב מאשר ילדים לא מוכנים שהעלו אותם לכיתה א'.היתרון הזה נעלם די מהר. יש מחקרים שמראים שכבר בכיתה ב' אין יתרון, יש מחקרים שהיתרון נעלם בכיתות ג'-ד'. אותם מחקרי אורך שעקבו אחרי הילדים גם בחטיבת ביניים ותיכון, נוטים להראות שילדים שנשארים שנה נוספת בגן הם בסיכון מוגבר לנשירה מבית הספר. כלומר, לרוב יתרון לימודי לטווח קצר עד קצר מאוד, אח"כ היתרון נעלם ואפשרות לנזק בגילאים יותר מאוחרים.
- מחיר ההישארות על ההסתגלות הרגשית והחברתית – יש ממצאים מגוונים, אבל אם מסתכלים על כולם ביחד אין יתרון להישארות בגן בתחום הזה. יש לא מעט מחקרים שמצביעים על מחירים, כלומר: דימוי עצמי, מעמד חברתי ודימוי עם בני הגיל נוטים להיות גרועים יותר אצל ילדים שנשארו שנה נוספת בגן.
מחקר של טימוסן ואחרים (2007) – מדווח על דימוי עצמי נמוך יותר, קבלה חברתית נמוכה יותר וגם יותר תוקפנות אצל ילדים שנשארו שנה נוספת. בעיות של תוקפנות באופן כללי הן בעיות בעיקר של בנים. במחקר של קרוקרס ואחרים (2010) מצאו כי בנים שנשארו שנה נוספת בגן היו בסיכון מוגבר להתפתח לביריונים -ילדים שמתנכלים באליומות לילדים אחרים.יש להם יתרון בכל שהם יותר גדולים וחזקים, מצד שני הם פגיעים כי הם נשארו בגן, כי הכישורים האקדמים שלהם לא כל כך טובים, ומכיוון שהם בנים הם לא יכולים להגיע לדומיננטיות בערוצים המקובלים, אבל יש להם קצת פור בהפגנת דומיננטיות בתחומים אחרים.
כל זה בממוצע, כמדיניות חינוכית אין רעיונות שתומכים במדיניות הזאת, זה לא אומר שאין ילדים מסוימים בנסיבות מסוימות שזו התשובה הטובה להם.
מה שיוצא מהגישה השניה זה כיוון פשוט שאומר: זהיתם חסר, נסו לטפל בזה. הדבר החשוב ביותר זה לנסות לחזק את תחומי החולשה.
