כשמדברים על היצע הכסף מדברים על ממה הוא מושפע?
- ההיקף של בסיס הכסף –כמה כמות השטרות והמטבעות שיש בידי הציבור והבנקים? בימים שהכסף היה מוצמד לזהב- אז גילויי מתכות היו משפיעים על היצע הכסף. אצלנו הבנק המרכזי הוא זה שיכול לשנות ולקבוע את ההיצע. כשהבנק המרכזי מדפיס כסף הוא לרוב מנפיק שטר התחייבות לתשלום עתידי- אם הבנק למשל קונה אגרות חוב מהציבור, הוא משלם לציבור בעצם כסף. אם הוא היה רוצה להקטין את בסיס הכסף הוא היה מוכר אגרות חוב לציבור- שבה הוא מתחייב להחזיר להם כסף עתידי ולקבל כסף זמין. אחד הכלים המרכזיים שבנק ישראל שולט בהיצע הכסף זה "ריבית בנק ישראל", שאחת לכמה זמן היא מתפרסמת- פעם בחודש. רק הבנקים המסחריים יכולים להפקיד בבנק ישראל ולכן אם הריבית נמוכה, הבנקים המסחריים ייקחו הלוואות מבנק ישראל- היצע הכסף יגדל. אם הריבית תהיה גבוהה הבנקים המסחריים יקחו פחות הלוואות.
- אפשר להניח שכל אחד מהציבור רוצה להחזיק כמות מסוימת של כסף וכזו שאנחנו מעדיפים להשאיר בבנק. ישנה העדפה כללית של הציבור- כמה בערך הוא רוצה לשמור אצלו וכמה הוא מעוניין להפקיד בבנק. העדפות אלה הם סיכום של הרבה דברים- הבנק יכול לגרום לנו לשינוי בהעדפות אלה. למשל אם יתנו מבצע, תנאים נוחים. סיבה נוספת שגורמת לאנשים להחזיק כסף ביד- אי וודאות ואי יציבות. את זה ניראה כדוגמא במשבר 2008, ובנוסף ישנו פחד פוליטי- פחד ממלחמות. מה זה משנה איפה הכסף נמצא? ברגע שהכסף נמצא בבנק ככה הוא מלווה ומגדיל את ההיצע של הכסף בבנק.
- יחס הרזרבה–ככל שהיחס יהיה קטן יותר הבנק יוכל להלוות יותר. הבנק המרכזי יכול לשלוט בהיצע הכסף על ידי שליטה ביחסי הרזרבה.
הביקוש לכסף:
אמרנו שכסף הוא לא מוצר בפני עצמו אלא הוא משהו שנותן לנו הנאה בעקיפין, אבל למרות זאת הניתוח של הביקוש לכסף לא שונה מניתוח לביקוש מוצרים אחרים. הטריק לחשוב על הביקוש לכסף הוא לחשוב על הביקוש למלאי- כמו שפירמה חושבת על הביקוש למלאי הביסקוויטים לקפה, ככה כדאי לחשוב על הכסף.
בעצם בהינתן בכל הגורמים איך אני יכול להרוויח הכי הרבה? השיקולים הם של מה העלויות לחדש את המלאי? מה זה משנה אם אני קונה 100 חוטי תיל או מיליון? אנחנו צריכים לחשוב איזה אופטמיזציה אנחנו עושים כאן- מתי יהיה אופטימי מבחינתנו לקנות ומה? יש גם בעיה של היעדר מלאי- לדוגמא אם רוצים לקנות ממני משהו ואין לי- גם כן פגעתי בעצמי. הביקוש יכול להיות מושפע גם מהרצון למנוע היעדר מלאי.
מלאי עולה כסף- אני צריך לבטח אותו, צריך לשים אותו איפשהו וזה עולה שכירות (גם מקום כלומר איפה תהיה החברה), הדבר הכי משמעותי, זה הסיפור של ריבית אלטרנטיבית- יכלתי לקחת את הכסף שאני משתמש בו בשביל המלאי ולשים אותו בבנק והייתי מקבל על כך ריבית.
אותו דבר עם הביקוש לכסף:
- הצורך בנזילות–עד כמה אני צריך נזילות בשביל עסקאות ורכישות שאני רוצה לעשות? אנחנו יודעים שכסף זה הכי נזיל, ויודעים שמזומן שאני שומר אצלי לא מניב ריבית- אני מפסיד ריבית שהייתי יכול לקבל עבורו. אבל יש עלויות לאותה נזילות- עלויות להחזקת הכסף.
- עלויות המרה בין כסף ואגרות חוב. הזמן שלוקח לעשות את זה גם משמעותיים לכסף. יש כיום אמצעים מודרניים שעוזרים לנו לזרז פעילויות אלה.
- שיעור תשואה על אגרות חוב- אם מחזיקים מלאי גדול של כסף הביקוש לכסף גדל.
- אי וודאות- יגרום לנזילות. אנשים ירצו להקטין גורמי סיכון.
שיעור 25, 17.6.13 אחרון!!!!שוק מטבע חוץ ושערי חליפין והגישה הקיינסיאנית
הגדרת שער חליפין: המחיר של מטבע זר כלשהו במונחים של המטבע המקומי. יחס בין שני מטבעות. למשל- כמה שקלים עולה לקנות אירו אחד? שער החליפין משתנה בצורה תדירה ואף קיצונית לעיתים.
נוהגים לדבר על שערי משטרי חליפין למשל ברטון וודס, סטנדרט הזהב וכאלה. השערים היו מגובים על-ידי המדינות השונות, בהחלטות רשמיות של הממשלות.
סוגים שונים של שערי חליפין:
- קבוע–יש בנק מרכזי המתחייב למכור ולרכוש כמות של מטבע חוץ שתידרש כדי לשמור על השער הקבוע, על המחיר. אם הביקוש או ההיצע היו משתנים, גם המחיר היה אמור להשתנות. לכן הבנק פשוט ימכור ויקנה בהתאם לזאת, בכדי להחזיר את השער לאותו הגובה.
- נייד–הבנק המרכזי לא מתערב, כוחות השוק קובעים. אם יש ביקוש למטבע חוץ מחירו יעלה, לצורך העניין.
קשה לשמור על שערי חליפין קבועים או ניידים מוחלטים. לפעמים המדינה מעדכנת שער חליפין בהתאם לצרכיה. דוגמה לכך היא סין. שער החליפין הוא גם לא תמיד נייד לחלוטין. למשל- ישראל. הבנק לפעמים מתערב במטבע חוץ וקונה שקלים, זאת כדי לא לתת לשער החליפין להגיע לרמה מסוימת (תחתונה).
- רצועת ניוד–חיה בין שער חליפין קבוע לנייד. כלומר, נותנים לכוחות הביקוש וההיצע לפעול, אך זאת במסגרת גבול עליון ותחתון. למשל אם שער החליפין ישתנה ביותר מ-5% למעלה או למטה, המדינה תתערב במסחר כדי להשאירו בגבולות הללו. לפעמים רצועת הניוד היא רשמית ולפעמים היא סמויה.
