מצד אחד הוא סיפר את סיפורו כסיפור של אקספלורציה ומחויבות לעצמו כמחויבות. במהלך ואחרי מלחהע השנייה יצא לו לעבוד עם הלומי קרב. הוא התרשם מטענה חוזרת שהאנשים האלו התלוננו שהם כבר לא יודעים מי הם. לא רק בגלל חרדות והתנהגיות והתפרצויות לא אופייניות אלא בגלל שהם חשים שהגרעין של מה שהם איננו. זו תופעה סוביקטיבית שאין לי זהות שהתחברה לו, מכאן הוא הגדיר את המשבר המרכזי של גיל ההתבגרות כמשבר שבין מצב של פיזור זהויות. יש נטיות והתנהגויות אבל חסרה התחושה הסוביקטיבית של איזשהו גרעין של זהות שמחבר בין ההיבטים השונים האלה ונותן תחושה של "אני אותו אדם כאשר אני עם אנשים כאלה וכאלה ובבית". זה פיזור הזהות. הקצה השני זה הקצה של הזהות המושגת, מה שהשתנה הוא הגרעין. מה שמתפתח במקרה הטוב במהלך גיל ההתבגרו זו אותה תחושה סוביקטיבית של זהות עצמאית מגובשת והמשכית. זה לא שאדם עם זהות מגובשת חושב שהוא לא יכולה להשתנות אבל התחושה היא שאתה לא תשנה, התפיסה העצמית הבסיסית מבחינת ערכים בסיסיים היא שמי שאתה הוא המשך של מי שהיית ושהגרעין ימשיך להגדיר אותך בעתיד.
למה זה התפקיד של גיל ההתבגרות? אריקסון קיבל את התפיסה שעם ההתבגרות המינית נוצר בלגן בארגון הפנימי – ערעור. הוא בין היתר מציף את הקונפליקטים הקודמים, ארבעת הקונפליקטים הבסיסיים שעמדו במרכז השלבים הקודמים. ההצפה הזו דורשת עיבוד מחדש של הקונפליקטים שהם לא קונפליקטים יחודיים לגיל. הרעיון שהערעור הזה כתוצאה משינוים ביולוגים מפנה את המתבגר ליצור זהות עצמי יותר בוגרת שמחייב בין היתר עיבוד מחודש ובוגר יותר של אותם קונפליקטים קודמים.
כל זה מתרחש בתוך זירה חברתית ההנחה של אריקסון הייתה שהחברה מצפה ממתבגרים או אנשים בוגרים להיות בעלי זהות ברור, אישית ואוטונומית. החברה היא זאת שגם מסמנת את גיל ההתבגרות כתקופת החיים המתאימה לגיבוש הזהות הזאת בדיוק בגלל מיקומו בין הילדות – ילדים תלותיים וחסרי אונים, לבין הבגרות – החברה מצפה מהאיש למלא תפקידים של מבוגר. מעבר לזה, החברה גם מכירה בכך שכדי שצעירים יוכלו לחקור ולגבש זהות הם צריכים את התנאים המאפשרים לכך. הרעיון שהיה לו שהחברה גם בעצם מגדירה את גיל ההתבגרות כמורוטוריום – פסק זמן במובן שהחברה מאפשר למתבגרים, יותר מאשר מתבגרים את החופש, להתנסות, אבל היא עדיין לא מצפה מהם להתחייב, לגבי מי הם ותחומים מרכזיים של הקמת משפחה, עבודה וכו'.
התהליך הוא תהליך שלדעתו בעצם מתחיל בתחושה של פיזור זהות. מה שתחילת גיל ההתבגרות עושה זה להציב את התחושה של פיזור זהויות, הסיום של גיל ההתבגרות זה כאשר מתבגר מתייצב על פתרון בין קונפליקט לזהות מוצבת בין מקום הרצף, אריקסון היה רוצה לקראות אותו קרוב לזהות מושגת גרעינית.
אקספלורציה – לפי אריקסון מתבגר בחקירה חייב להיות גם מתבגר סוער. למשל: אקספלורציה בנושא הדת, ערכים, אמונה, להתמסר לתחביב. לפי אריקסון יש צורות שונות של חקירה, כאשר מזה נבנה העצמי. הרעיון הוא שמתוך ההתנסויות האלו המתבגרים מרגישים מה מתאים להם, מי אני רוצה להיות והאם אני מסוגל להיות מי שאני רוצה להיות. כל השאלות האלה הם חלק מחיפוש וגיבוש הזהות.
בניגוד לרוב הגישות הפסיכואנליטיות, הגישה של אריקסון לגיל ההתבגרות הניבה מחקר רב. העניין מתאפשר במידה רבה מאוד בגלל מרסיה, הוא ביסס מתודלוגיה. באמצעות רעיון קליני שהוא מצד אחד חצי מובנה בשאלות קיימות. במקביל יצא מתוך אריקסון כדי לאפיין טיפוסי או מייצבי זהות שונים. המייצבים האלה מוגדרים לפי הממד של האקספלורציה והממד של ההתחייבות.
- פיזור הזהות הוא מצב שמשקף חקירה ללא מחוייבות ומטרה להגיע למחוייבות בסוף – מטרות בחיים או ערכים, לא מתארים את עצמם כמנסים לברר או לגבש מטרות כאלו. פיזור זהויות – הצעיר לא בשלב של חיפוש או מחויבות.
- מרוטוריום – לפי מרסיה הוא מייצג או סוג של זהות. צעיר במורוטוריום – יש חקירה אבל ללא מחויבות בינתיים. החקירה היא בשירות המחוייבות. דוגמא משאילה לצעיר דתי: האם אי פעם היו לך ספקות לגבי האמונה הדתית שלך? כן, אני עובר את זה עכשיו. הוא בתהליך של בירור.
- זהות מושגת – מצב ראוי ורצוי ביותר. יש מחוייבות אחרי חקירה. הרעיון מופנה גם לברר האם היו תהליכי חקירה, רק אם היו אנו נתייחס לצעיר כבעל זהות מושגת. מתברר שיש צעירים לא מועטים שמאופיינים לפי אריקסון בדפוס פרדוקסלי של חיפוש ללא חקירה. בספר "משועבד" המונח של מרסיה הוא סגירה בטרם עת – אימוץ, בד"כ מוקדם, של איזשהי זהות מוכנה. בד"כ מההורים, יכול להיות גם מביה"ס וכו'.
