מתודולוגית

דוגמה יותר עכשווית- תופעה הנקראת: "סטיגמטה". מה שקורה בתרבויות נוצריות למעט אנשים, אנשים מאד דתיים. יום אחד האדם יגיד שהוא בכאב גדול ויש לו כאבים ודימומים איפה שישו נצלב בידיים וברגליים. אנשים דתיים רואים זאת כנס, ובימי הביניים אם קבלת את סימן הסטיגמטה נהיית קדוש באופן מיידי.  אנשים יבואו אליו, יתפללו אליו. צרפתיים חוקרים ינסו להבין מנקודת מבט מאד חילונית איך זה קרה. יש מקרים בהם אי אפשר להגיד שזו הונאה, איך גוף של אדם מגיב למשהו במח? אם אתה לא יודע בוודאות שהוא עשה זאת לעצמו.

2. מתודולוגית

ניתן לחלק זאת לפוזטיביסטית (הרעיון שיש אמת אחת אמיתית, שניתן לבחון אותה ולהבין אותה בסופו של דבר- היא המרכז של מחקר כמותני), סובייקטיבית, והומאניסטית. ניתן גם לחלק את המתודות הללו על ציר של קשות לעומת רכות. ככל שהן קשות הדגש הוא על המרכיבים הביולוגים, וככל שהן רכות, אנו מגיעים למשהו שנקרא פסיכולוגיה טרנספורסונלית, שנמצא כבר ממש על הקצה של האם זה פסיכולוגיה ונותן גם כבוד מה שמחוץ לאדם.

3. כרונולוגית

ממעוף הציפור, מדובר על תחום מאד ותיק (יחסית לפסיכולוגיה). זה התחיל ב1880 עד ל 1930, אז פסיכולוגיה של הדת הייתה אחד מהתחומים הגדולים ביותר שנחקרו בתחום. וויליאם ג'יימס, פרויד, ראש ה-APA (American psychology association), פרויד, יונג. כל ההוגים הגדולים חשבו שדת היא פשוט מרתקת.

ואז הייתה ירידה גדולה של התחום. משנות ה 1930 ל-1960 הייתה הקפאה וירידה בה לא חקרו את זה. ואז בשנות ה-60 זה חזר לאט, לא כמו פעם אבל חזר יחסית. משנות ה-90 זה התחיל לעלות שוב ולהתגבר, וב-9/11 זה ממש חזר לאופנה, כי הייתה הבנה שהדת לא מתה, ושתשוקה דתית יכולה להשפיע על החיים של אנשים. הייתה סקרנות גדולה כלפי פונדומנטליזם.

התקופה הראשונה 1880-1930: מייסד התחום נקרא ג'יי סטנלי הול. בזמנו הוא היה מוכר, בסוף המאה ה-19. הוא הקים בית ספר ללימודי פסיכולגיה של הדת בפנסילבניה, הוא הקים עלון אקדמי שלו.  מה הוא חקר? הוא התעניין בחוויות דתיות של אנשים, ובחזרה בתשובה. חזרה בתשובה עוררה את הסקרנות של אנשים. מדובר על חזרה בתשובה בעולם הנוצרי, כי זה מה שעניין אותם. ברגע אחד של תובנה דרמטית ("נגע בידי האלוהים") והוא יכול להשתנות לחלוטין: מה הוא חושב, איך שהוא מתנהג, במה שהוא מאמין. למשל גנבים שלא נוגעים יותר בעולם באלכוהול או עושים משהו פלילי, הכל ברגע אחד. אז ניתן להבין מדוע זה כל כך סיקרן פסיכולוגים- מה זה הדבר שיכול לשנות אדם? יש מעט מאד דברים שיכולים לעשות זאת. אחד הדברים המעניינים שהוא גילה, זה שרב החזרות בתשובה קורות בגיל ההתבגרות: 15-16.

עוד שני חוקרים חלוצים הם פרנסיס גאלטון (שפתח את המתאם), הוא התנגד מאד לדת. מכל המלומדים הוא היה האחד עם העמדה החזקה ביותר נגד דת. הוא רצה לראות שאמונה דתית לא עושה כלום. הוא למד תפילה- אנשים אומרים שכשהם מתפללים עבור אחרים זה עוזר להם. הוא אסף אנשים על מי מתפלל עבור מי, מתי, ומה קורה לאדם הזה. הוא הראשון שעשה זאת ומצא שזה לא עוזר על אף שמחקרים מאוחרים יותר מצאו שזה עוזר מעט.

סטרבאק וליובה- אחד מהם למד חזרה בתשובה, הוא היה דתי. קיבע את גיל החזרה בתשובה, שלא השתנה הרבה עד היום.

וויליאם ג'יימס היה חוקר מאד חשוב בפרסום התחום. הוא כתב ספר שהיה מאד נגיש לציבור.

בערך באותו זמן, עבד זיגמונג פרויד- עבורו החידה של למה אנשים הם דתיים הייתה מאד מעניינת. הוא כתב כמה ספרים הנוגעים בעניין זה.

קארל יונג- היה אחד מהמלומדים הנדירים שתרמו רבות לתחום, וראו בה כדבר חיובי המשפיע על חיי האדם. הוא ראה את זה כתופעה נהדרת ומעניינת. הוא לא מדבר על דת מאורגנת אלא יותר אישית. מעבר לכך הוא ראה את זה כדבר כמעט הכרחי לאושר.

גורדון אלפורט- "בקרב אינטלקטואלים מודרנים, נראה כי נושא הדת נעלם. הישארות הדת בעולם המודרני נראה כמביך את החוקרים". זה נכתב בתקופה שבה הביהביוריזם נהייה הדבר המשמעותי ביותר- ואיך הדת יכולה להשתלב בתיאוריות הללו. פסיכולוגיה נסתה להפוך ליותר כמו המדעים המדויקים. הפסיכולוגיה הדתית של אותה תקופה התחברה לבתי ספר של תיאולוגיה, פילוסופיה ואבדה חשיבות.

העלייה ההומניסטית והאקסינטציאליסטית של הפסיכולוגיה הדתית עלתה לחשיבות.

אז הגענו לתקופה של חידוש החקירה של פסיכולוגית הדת- מאז 9/11 החלו להזרים הרבה תקציבים לפסיכולוגיה של הדת: זה לא רק נתן כסף לאלו שקיימים, אלא אפילו גרם ליותר אנשים להכנס לתחום. ועכשיו זה אחד מהגורמים החזקים ביותר לקידום התחום. ארגונים דתיים מאד דאגו שדת תקבל דימוי שלילי והיה חשוב להם להפריד מדעית בין דת לפונדמנטליזם ולהראות שדת היא חיובית ולכן החלו לתרום כסף למחקרים בנושא.