במהלך ביה"ס ילדים לומדים גם על עצמם ומפתחים מוטיבציות ברמות שונות ובסוגים שונים כלפי למידה. הסוגיה שהנייה בהקשר של השפעות ביה"ס היא כיצד ובכלל התפתחות וביה"ס משפיעים על הדרך שבה תלמידים טופסים את עצמם ועל היחס שלהם ללמודים.
כיצד והאם היחס לביה"ס משפיע על היחס לעצמי כתלמיד
דימוי עצמי – מתייחס לאופן בו אני מעריכה את היכולות או את הקומפוטנטיות שלי. הוכח שבקרב אנשים בשנות ה-20 הדימוי העצמי הוא רב ממדי: אנשים נוטים להעריך את עצמם מעט שונה בתחומים שונים. למשל: מצוין בספורט, בינוני בחברה… הוא גם היררכי – הולך מהכלל אל היותר ספציפי. יש דימוי עצמי כללי בלימודים, אבל מתחתיו יכול להיות שיש דימוי עצמי קצת אחר למשל בנושא הומני לעומת כמותי. עוד דוגמה: דימוי חברתי כללי וכזה ששנוה אם מדובר בהורים.
איך יוצרים דימוי עצמי – על בסיס ניסיון: הצלחות כישלונות בתחומים שונים, על בסיס אחרים וע"י השוואה חברתית – כמה אני מצליחה בתחום כזה או אחר ביחס לאחרים.
למה הדימוי העצמי חשוב – יש קשר בין השגים לדימוי עצמי בתחום מסוים. לדוג' דימוי עצמי בתחום המתמטיקה מתואם עם השיגים בפועל בכיתה. לעומת זאת, הדימוי העצמי הכללי כבן אדם לא קשור להשיגים במתמטיקה. במידה רבה הדימוי העצמי מתבסס על ניסיון. אבל הדימוי העצמי הוא לא מדויק כמעט אצל כולנו, יש הטיה חיובית גורפת. אנשים נוטים להעריך את עצמם באופן יותר מידי חיובי, יותר גבוה מאפשר ההשגים שלהם או יותר גבוה ממה שאחרים מעריכים אותם. ההטיה הזגורפת הזאת בין היתר מכונה "אפקט יותר טוב מהממוצע" מכיוון שאנשים במחקרים מדרגים את עצמם כ-90% מעל הממוצע.
הדימוי העצמי לא רק משקף במידה מסוימת את התוצאות בלימודים, הוא גם מניע. כלומר, תלמידים עם דימוי עצמי גבוה יותר משיגים יותר מאשר תלמידים באותה רמת יכולת עם דימוי עצמי נמוך יותר. הדימוי העצמי בתחום מסוים, למשל חשבון, מנבא הישגים בעתיד לאחר שמנקים את ההשפעה של השגים קודמים.
הערכת והבנת קונפטנטיות בגילאי 4-7: ממצאים מוקדמים
נראה היה שקורים דברים מאוד מעניינים בגלאי 7-8 בתחום של הערכת ובהבת קונפטנטיות
כאשר שאלו ילדים צעירים (4-5) כמה הם טובים בתחומים שונים: לספור, ריצה, להכיר אותיות, בתחום החברתי… מחקרים הראו שמתחת לגיל 7-8 כל הילדים כמעט מדרגים את עצמם הכי גבוה שאפשר בכל תחום אפשרי. כמובן שהם לא הראו כאן דימוי עצמי מאובן. יש הבדלי קונפטנטיות בין גלאי 4-5, הראו שאין קשר בין הידע שהיה לילד לבין מה שהוא חשב על עצמו.
ציפיות והערכה עצמית – בסדרה של מחקרים בנות ה-80 של חוקרת בשם שטיפק בנתה מגדל עם שלבים, ע"י הפעלת הגה ילדים יכלו להעלות משאית משלב לשלב. היא סידרה את זה ככה שהיא 7 שלבים והמשאית תמיד נפלה בין שלב 2 לשלב 3. הם ניסו כמה פעמים. שאלו את הילדים "לאן תגיע בפעם הבאה?" ילדים בני 4-5 אמרו: "ל-7".
מחקר דומה של ליפקו ואחרים ניסה לשחזר 20 שנה אח"כ לשחזרת את התוצאות. נתנו לידים לזכור פריטים, נראה שילדים בכלל לא מתייחסים לניסיון הקודם. הדבר הזה עובר עם הגיל בסביבות 7+. אם הילד מגיע לרמה מסוימת מצפים מהם לעשות טיפונת יותר טוב.
סוג אחר של מחקר שאל באיזה מידה הערכה של ילד צעיר מושפעת ממשוב וממידע שנותנים לו. רובול עשתה מחקרים כאלו (1994). ברוב המחקרים שלה היא נותנת לילדים בגילאים שונים לבצע מטלה, לרוב מטלה שהם לא מכירים ולרוב מטלה שהם לא יכולים לראות כמה טוב הם עושים אותה. ואז היא נותנת להם מידע מהסוג של "אתה מג=דיע לרמה של שלושה כוכבים", בתנאי של כישללון כשהיא רוצה שהם ירגישו שלא הצליחו הם מראה להם כמה כוכבים ילדים אחרים קיבלו (הם קיבלו הרבה יותר). לעומת זאת כשהיא רוצה להראות לילד שהוא הצליח היא מראה לו שהמון ילדים אחרים הגיעו עד 1-2 כוכבים.
בגילאי 4-8 ילדים חושבים שהם עשו את המטלה מצוין בשני המצבים. כלומר, מידע שנראה ברור של: הצלחת/ לא הצלחת הוא לא האופן שבו הילד מעריך את רמת הצלחתו. הערכת העצמיות גם ברמה הכללית של הדימוי העצמי וגם ברמה הספציפית של המטלה לא משפיעות.
תחום נוסף הוא תחום שבדק התפתות בהבנה של מושגים, בעיקר במושגים של מה זה בכלל יכולת ואיזה זה קשור למאמץ. חוקר בשם ניקולס (90) סידר במחקר קופסאות. הוא שם קופסאות סגורות בקרטון ועל כל הקופסאות הדביק כוכבים כחולים ואדומים. הוא אמר "בתוך הקופסא יש פאזל, כשנתתי את הפאזל לילדים בגיל שלך הכוכבים מייצגים את כל מי שהצליח והצליח לפתור". מובן שעל הקופסא שיש עליה פחות כוכבים היא יותר קשה לפתרון. ילדים לא מבינים את זה, הנטיה היא להגיד שהפאזל הקשה הוא זה שהרוב הצליחו לפתור. הוא מבין את זה כי הוא מפרש את זה כך שילדים בגילאים האלה לא מבינים שרמות של הצלחה יחסיות מוסרות מידע לגבי קושי ולגבי יכולות. זה מסתדר יפה עם זה שילדים בגילאים האלה לא משתמשים בהשוואה חברתית כדי לקבוע אם הם הצליחו או לא.