התפתחות בגיל נחת

מחקר אחר הראה לילדים או סרט או סטילז של שתי ילדות שעובדות על השולחן עם דף העבודה. אחת כל הזמן עובדת עם הדף, השנייה משחקת איתו. שואלים את הילדים איזו ילדה משתדלת יותר, הם מבינים מי. ואז באה דילמה: שתיהן הצליחו אותו הדבר, איך זה יכול להיות? (אנו נגיד שכנראה שאחת יותר חכמה) זה בכלל לא ברור לילדים בני 4-7. "אולי עזרת לילדה הלא חרוצה, אולי מישהו אמר לא את התשובות?" "ממש לא". חלק לא יודעים מה להגיד יותר, חלק מתחכמים אחרי זה: "אולי היא נורא משתדלת בראש שלה". בגילאי 7-10 בערך, יותר ילדים אומרים "אולי זאת יותר חכמה", אבל כששואלים אותם "בפעם הבאה שתי הילדות האלה ממש היו חרוצות באותה מידה, מי הצליחה יותר?". אחרי גיל 11-12 נוטים לטעון שמי שהצליחה בהתחלה בוודאי תצליח יותר מהשנייה. גם ילדים בני 7-10 משוכנעים שהן יצליחו אותו הדבר. כלומר, יש התפתחות הבחנה בין יכולת ומאמץ. בגיל הצעיר מאמץ קובע הצלחה, אין מושג של יכולת כמושג שאולי שונה בין אנשים שונים. זה מסתדר עם הציפיות הגבוהות והערכות המשהו. בין גלאי 7-10 מתחילים להבין שיש הבדלים ביכולת כתכונה אבל עדיין חושבים שמאמץ גובר על יכולת. רק בגיל ההתבגרות ילדים רוכשים מושג מובחן של יכולת שמשמעותו היא שיכולת היא תכונה שמתפלגת בין אנשים. יכולת של ביצוע יחסית לא טוב בהשוואה לאחרים מצביע על פחות יכולת ויכולת גם קובעת את היעילות של מאמץ. כלומר, אם יש לך יותר יכולת מאמץ או השקעה יעזרו לך יותר מאשר אם יש לך פחות יכולת.

 

מה ההשלכות ומה ההסברים של זה:

ראינו שיחסית לידים גדולים יותר, ילדים צעירים מציגים תמונה מאוד חיובית: תנאי ביטחון עם תגובות חיובית כלפי עצמם. על הדפוס הזה ניקולס בפרק שכותרתו הייתה "התפתחות בגיל נחת" – מתכתב עם מאמר של פרויד שטען שהתפתחות של תרבות היא הכרחית אבל יש לה מחירים – ניקולס רוצה להגיש שההתפתחות היא בלתי נמנעת אבל בתחום הלמודי יש להתפתחות מחירים. הילדים הצעירים מציגים תמונה חיובית יותר מילדים פחות מפותחים. להבדלים בין הגילאים יש השלכות עבור המוטיבציה שלהם ובמיוחד עבר היחס לקושי וההתמודדות עם קושי, כאשר נראה שבגלל המאפיניים שציינו קודם ילדים קטנים לא פגיעים לחוויות של קושי בכישלון, זה בגלל שלא ניסיתי או רצית ואם אני אנסה אצליח. את הרעיון הזה חוקרת בשם קרול דוויק הסיקה שילדים צעירים יותר נוטים להראות דפוס של התמודדות מכוונת למידה כאשר הם לא מצליחים במשהו. ילדים החל מגילאי 8+ יותר נטים להראות איזה מן דפוס שהיא קוראת לו חוסר אונים כאשר הם לא מליחים, כנראה שזה אומר משהו עליהם שהם לא מפסיק מצליחים או חכמים, כך הם מאבדים מטויבציה. ניקולס טען עטנה די דומה, הוא הבחין בין שני מצבים מוטיבציונים. לפעמים אנו ניגשים למטלה לימודית כאשר המטרה שלנו זה ללמוד, זה לפתח יכולת, לבין דברים שלא הבנו או להבין אותם יותר טוב, מצב ראוי. למצב זה הוא קורא "מצב של מוערבות משימה", לעומת זאת יותר מידי פעמים אנו ניגשים למטלה מסוימת או ללמודים ממקום אחר כשהמטרה היא לא לפתח יכולת אלא להוכיח אותה, להראות שיש לך יכולת ושהיא גבוהה (גם לעצמך וגם לאחרים). מוקד תשומת הלב או המטרה היא לא בלב אלא באגו כדי לשמר דימוי עצמי חיובי, להגן על הדימוי העצמי של יפול.

 

איך זה קשור לעניין ההתפתחותי:

הוא טען שהמידה בה סטודנטים יותר נוטים למעורבות משימה או למעורבות אגן מאוד תלויה בהקשר. כלומר אם יש מידע על מיקומך ביחס לאחרים גם כאלו שנטים ללמוד נמצאים במצב של מעורבות אגו. לעומת, זאת כשהשקר מדגיש הבנה ומעורבות אישית יש יותר מצב למעורבות משימה.

 

מה המצב של ילדים קטנים? באופן קוגניטיבי הם לא מסוגלים למצב של מסוגלות אגו. הצלחה האה מהשקעה ולא מאגו. נניח שזה נכון (זה לא). כל החוקרים שדיברנו עליהם חשבו שמדובר בעיקר בתוצאה של התפתחות קוגניטיבית, החשיבה הקדם אופרטיבית היא חשיבה אינטואיטיבית, לא קוהרנטית, אגוצנטרית, האיפיונים האלה יכולים להסביר למה הילדים לא מתייחסים להשפעה החברתית. הם ממוקדים בעצמי ולא באחרים וכו'. אין להם מושגים מובחנים בגיל הזה. זה באותו אופן מסביר למה אין להם הבנה של יכולת – אין להם הבנה של תכונות. זה מסביר למה ההבחנה בין יכולת ומאמץ מתפתחת מאוחר, צריך בשביל זה ניצנים של חשיבה פורמלית.

צור קשר - לכל שאלה מוזמן להשאיר פרטים