ההתפתחות הפנימית מסתדרת ומתחזקת

איך זה בכל זאת מסביר את הערכות החיוביות והמוטות של הילדים? סטיפק נעזרת בפיאז'ה ובמחקרים שלו שהראו שילדים צעירים מבלבלים בין רצונות ובין מציאות. הם נוטים לחשוב שאם הם נורא רוצים משהו הם גם יכולים לגרום לזה לקרות. באותו אופן, כאשר אנו שואלים אותם "לאן תגיע בפעם הבא" הם לא מבחינים בין לאן אתה רוצה להגיע ובין לאן אתה מסוגל להגיע. זאת מתוך מחשבה שאם הם רוצים הם גם יגיעו.

הם גם חשבו שההתפתחות הפנימית מסתדרת ומתחזקת בתוך ההקשר ושלמעבר מגן לביה"ס יש משמעות. בשנים הללו, בתצפיות בגנים שהדגישו משחק ופעילות חופשית. ילד ניסה לקשט מעטפה, לדעתו לא יצא מוצלח, הוא רצה מהגננת מעטפה חדשה, היא אומרת שלו שזה מאוד יפה ומצוין אבל מבחינתו זה לא מספיק טוב. הוא היה צריך לנדנד לה רבע שעה, הוא ניגד שוב ובודק מה לא הלך קודם, זה מצליח לו ויוצא יפה. יש פה דוגמא של מוערבות משימה, אבל מבחינת הגן לא הייתה דרישה לפתח, לביצוע. מכאן לא פלא שהילדים ממשיכים ללכת לפי הרצונות שלהם ובמקרה הטוב מנסים לפתח את היכולות שלהם.

האומנם? האם ילדים צעירים הם כל כך אטומים לגבי היכולות שלהם והאם הם בהכרח כל כך אופטימים במשימה.

מה היה קורה אם כל הילדים בני 3-7 היו חושבים שהם יכולים לעשות כל מה שירצו? היו יותר בחדר מיון. תצפית מראה לנו שילדים לרוב לא מנסים לעשות דברים שהם לא יכולים, יותר מזה, יש להם תחושה של רמות קושי. איזה פאזל יש להם סיכוי לפתור ואיזה הוא לפי היכולות שלהם, רוב הילדים לא ילכו לפאזל הכי קשה.

בשביל לבחור רמת קושי לעצמך צריך מושג לגבי היכולת שלך.

יש המון ביקורות על פיאז'ה. אולי הילדים יצאו טמבלים בגלל שהעמדנו בפניהם בחלק גדול מהמחקרים מטלות לא מוקרות ו/או שיטות מסובכות. דיברנו על ההטיות החיוביות של ילדים קטנים אבל לכולנו יש הטיות חיוביות. ממחקר על מבוגרים אנו יודעים מה ממתן את ההשוואות האלה. אנשים יותר מציאותים בתחומים שיש להם ניסיון רלוונטי. הם יותר מדויקים כאשר המידע או המשוב שנותנים להם הוא יותר מדויק או חד משמעי.

אנשים יותר  מדויקים בהקשר של מעורבות משימה מאשר בהקשר של מעורבות אגו כי במעורבות משימה אתה שקוע במשימה ובפחות באגו שלך אז אתה פחות נוטה לנפח את הערכות.

אחת הטענות הייתה שהגן מציד הקשר של מעורבות משימה וככל שמתקדמים בביה"ס הדגש עובר למעורבות אגן, מה שחשוב זה איפה אתהב יחס לאחרים בלימודים. בתחרות זה לא רק מי רץ, זה מי רץ יותר מהר. כשהאבא אומר לילד תשיר יפה לסבתא את השיר מה שחשוב זה שתשיר יפה. זה לא שילדות מוקדמת זה גן עדן שאף אחד לא דורש ממך להיות מוצלח, הרבה פעמים הההורים משדרים את זה בלי כוונה.

אם נלך בכיוון הזה ונדגיש אסטרטגיות וניסיון בהקשר יותר מהתפתחות קוגנטיבית פנימית אז במחקרים כמו של רוגול עם הקופסאות והכוכבים, פשוט השתמשו בשיטות יותר מידי מסובכות. לידים יש מגבלות של עיבוד מידע. אם מראים להם הרבה כוכבים זמ מעבר ליכולת שלהם להיעזר בזה.

השאלה היא האם הילדים יתגלו כפחות מוגבלים אם ישאלו אותם שאלות מקבילות אבל בצורה יותר מוחשית. ואם יש לילדים ניסון עם דגשים של לפתח יכולת ולהוכיח יכולת, האם הם יתנהגו אחרת? במחקר לדוגמה – באטלר – לקחו ילדים בני 4-9 ונתנו להם מטלה פשוטה: להעביר את הארנבת לגזר במסלול לפני שיגמר הזמן. ב-60% מהמסלול עצרו אותם ואמרו שנגמר הזמן. האו להם תוצאות של ילדים אחרים, הם הבינו שהילדים האחרים הצליחו פחות בתנאי של הצלחה, ובתנאי של כישלון הפוך.

שאלו אותם "כמה טוב עשית את המסלול" ו"למה אתה חושב ככה" רצו לראות אם הם יתייחסו להשוואה עם הילד השני במפורש. היינו צריכים לראות שעם הגיל תהיה ירידה בהערכה עצמית והבחנה כך שהילדים שעשו יותר מהילד האחר יעריכו את עצמם יותר טוב ובקטנים לא יהיה הבדל.

ממצאים: ילדים בני 4 בזמן הצלחה חשבו שהם עשו זאת טוב, אבל בכישלון הם חשבו שנכשלו בהבדל מובהק. מצאו בזה לא פחות הבדל עם ילדים בכיתה ב'.

דווקא בסוף גן חובה מצאו את הדפוס שציפינו אצל צעירים יותר, הפרשנות של באטלר היא שהם עמדו להיכנס לכיתה א' והדגישו בפניהם את החשיבות של הצלחה.