אינטואטיבית ויגוצקי צודק, איך בודקים את זה אמפירית? פיאז'ה וויגוטסקי מנבים קשר הפוך בין למשל משחק ויכולת אינטלגנטית. אצל ויגוטצקי נראה יותר משחק איכותי בין ילדים יותר אינטלגנטים. אצל פיאז'ה נראה יותר משחק דמיוני אצל ילדים שהם יותר מפותחים קוגנטיבית.
איך ניתן לבדוק את הקשר, לדוגמא בין אינטלגנציה, משחק דימיוני : תצפיות… כמה הם משחקים במשחק הדימיוני ומה הרמה? מחקרים מצביעים על כך שאכן יש קשר. אבל אם אנו חוזרים לשאלה הזאת יש לנו עדיין שאלה של ביצה ותרנגולות: האם ילדים יותר אינטלגנטים משחקים במשחק דימיוני או שילדים שיותר משחקים הופכים ליותר אינטלגנטים. ויגוצקי אומר שעצם המשחק מפתח יכולות קוגנטיביות.
איך אפשר להחליט על זה במחקר? המתאם עצמו לא מאפשר לנו להגיד מה כיוון הסיבתיות, כאשר אנו מניחים שיש השפעה דו-כיוונית. אפשר לעשות מחקר אורך על ילדים בני 3, לעשות הערכה של יכולות קוגנטיביות רלוונטיות ואח"כ לעשות תצפיות חוזרות על הכמות והאיכות של המשחקים ואז שוב הערכה. במחקרים מהסוג הזה אנו מוצאים שמשחק דימיוני נפוץ יותר אצל ילדים עם יותר יכולות קוגנטיביות, ומצד שני העיסוק בו מקדם יכולות קוגנטיביות. כלומר, פיאז'ה מאוד טעה.
אם המשחק הדימיוני הוא דבר טוב וחשוב, אם יש הבדלים בין ילדים במידה בה הם עוסקים באופן ספונטי במחשק דימיוני טוב, האם אפשר ללמד ילדים לשחק במשחק דמיוני. מצד אחד זה דבר שאי אפשר או אסור ללמד, מצד שני אפשר לעשות את זה.
מחקר של Salez at Al – הלכו לגנים שמשרתים אוכלוסיות מצוקה, אבל הבחירה הזאת הייתה מכוונת בין היתר מתוך ממצאים שיש הבדלים סוציו-אקונומים בשכיחות ובאיכות של המשחק הדימיוני. חליקו את הילדים ל-3 קבוצות טיפול. אחת קיבלה העשרה קוגנטיבית, קבצה שנייה עסקה באותו זמן במשחק סוציו-דרמטי, הקבוצה שלישית שמעה אגדות ילדים למניהן ושיחקו אח"כ את הסיפור. לפני ההתערבות העריכו את הילדים בצורה נרחבת: IQ, הבנות חברתיות, מיומנויות חברתיות וכו'. מצאו באופן די מפתיע שכאשר העריכו את אותם התחומים בתום ההתערבות היה שיפור אפילו ב-IQ, אבל לא בכל הקבוצות.
מויגוטסקי היינו מצפים ליתרון למשחק ובעיקר למשחק הדימיוני של האגדות. נמצא ששתי קבוצות המשחק היו עדיפות גם מבחינת ההתפתחות הקוגנטיבית לעומת להקבוצה שעסקה בהעשרה קוגנטיבית ושלמשחק היה יתרון בולט. אחד היישומים של ויגוטסקי לתחום הגיל הרך זה כאשר הילד באופן ספונטני לא עוסק בזה הרבה או בקבוצות שבו המשחק הדימיוני לא מפותח ניתן לבנות פיגומים למשחק בדימיוני. התקווה היא שעם הזמן ילדים יהיו פחות זקוקים לפיגומים ויוכלו לעשות זאת בעעצמם.
יש גם הבדלים תרבותיים, זה דבר שדינה פיטלסון עוד תיעדה בעבודות אתנוגרפיות בקרב עולים חדשים. היא הופתעה לגלות שילדים שלא היו בפיקוח מבוגרים שיחקו הרבה פחות במשחק דימיוני.
ניוסן וניוסן עשו מחקר מקיף בשנות ה-70, הם רצו להבין יותר טוב את המעמד החברתי – מעמד הפועלים/ ביניים בילדות ובבגרות מוקדמת. הם ראו שילדים פחות שיחקו במשחק דמיוני מפותח. הם שאלו את האמהות על היחס שלהם למשחק הדימיוני. המחקר חשף יחס די שונה ביחס של מעמד הביניים ומעמד הפועלים למשחק הדימיוני. איזה סייגים היו למעמד הפועלים ממשחק הדימיוני? חזרה הטענה שזה כמו שקר, לעודד את זה זה לעודד את הילד לשקר כי זה לא נכון, חשוב שילדים ידברו אמת. מצד אחד יש לנו מעמד ביניים שיוצר זירה תומכת לעניין הדימיוני, תחושה שהפעילות חיובית, דמיון הוא טוב, יצרתיות היא טובה; לעומת יחס הרבה יותר אמביוולנטי במעמד הפועלים. כלומר ילדים כן שיחקו שם אבל היו צריכים יותר לשחק במחתרת, פחות הזדמיונות לשחק בזה ולקבל פיגומים כן השפיעו על רמת המשחק.
בחברות פחות אורייניות ילדים בגיל 6-7 מצופים להיות קצת חברים תורמים בחברה בצורה זו או אחרת. מה זה משחק דימיוני בתרבות כזאת? זה בזבוז זמן, זה לעסוק בשטויות, להתחמק מפעילות יעילה.
בתוך המסורת של היהדות האורטודוקסית זה ביטול זמן.
יש לחברות מטרות שונות לגידול הילדים, מה צפוי מהם, למה צריך לכוון אותם… והתפיסות משפיעות על התפתחות הילדים. וגם על היחס שלהם למשחק הדימיוני כדבר בעל ערך עד למשהו שהוא לא רצוי. באופן לא מפתיע זה אח"כ מחלחל לילדים עצמם.
האם יש מקום / זמן קצוב למשחק דמיוני בגן הילדים. אנו נלך בעקבות ויגוטסקי וריקסון ונגיד כן.
מונטיסורי – שיטה בגיל הרך שמתבסס על זה שיש הבדל גדול בין משחק לעבודה, בגן ילדים צריכים לעבוד, משחק זה לא טוב כי זה סוחב אותם לפנטזיה, זה סוחב היא פיחה את זה בסוף המאה ה-19. אסור לילדים לעסוק במשחק דמיוני בשעות הלימוד, כל שעתיים משחררים אותם לשחרר יצרים. יש כל מיני שחושבים זו אחלה שיטה ומקדם את הילדים. אנו אומרים היום שמונטסורי טועים, המשחק הדימיוני הוא זירת התפתחות לילדים.