האג'נדה של הספר

אבא של וויליאם ג'יימס הלך לכיוון הדתי הנוצרי וניסה להעביר את זה לילדיו. וויליאם לא אימץ את תצורת האמונה הנוצרית של אביו. היה לו "משבר זהות" גדול שבו הוא לא ידע מי הוא רוצה להיות ומה הוא רוצה לעשות. הוא התחיל בלהיות אמן, אז רופא, אז חוקר, אז פסיכולוג ונהיה הפסיכולוג הראשון בארה"ב ובסוף עבר לפילוסופיה. בארה"ב וויליאם ג'יימס נחשב לאחת הדמויות החשובות והמשמעותיות בנרטיב. הוא ניסה כל מני חומרי הזיות- כי הוא ניסה להגיע לליבה של החוויות הדתיות, מה שהוא אומר שהוא אף פעם לא ממש הצליח.

אחרי שהוא פרסם את הספר הגדול שלו בפסיכולוגיה (עבד עליו 12 שנים), וזה נהיה הצלחה בן לילה- הוא עזב את התחום ועבר לפסיכולוגיה.

מושגים שחשוב לדעת שקשורים אליו:

פרגמטיזם- כמו הומניזם, כי שם את האדם במרכז. דוקטרינה על פיה רעיון יכול להיות מובן על ידי הסתכלות על ההשלכות שלו, וככה יש לשפוט אותו. הוא ינסה להסתכל ככה גם על דת- מה הרעיונות הפרגמטים שלה.

במקום לדבר על היקום, הוא דיבר על "יקומים". הוא התכוון לכך במובן שיש את המשותף ואת השונה שביננו. אתה יכול להבין דברים רק באמצעות עבודה אמפירית- וגם ההבנה שמה שנגלה לא נוכל לצמצם למשהו אחד ולעקרון אחד מנחה בלבד.

הוא כתב ספר אחד בתחום- the variations of religious experience. והוא התבסס על הרצאות שהוא נתן לקבוצה קטנה של מדענים סקפטים. הוא שמר גם בספר על סגנון הדיאלוג עם מתנגדיו. הוא מדמיין את הקהל ומשלב את מה שהקהל היה אומר לו בהרצאה. גם פרויד כתב ככה.

האג'נדה של הספר שלו:

לתאר חויות דתיות- עד עכשיו זה לא נעשה. עד אז תיארו את החוויות כמחלה/פטוגן- והוא לא קיבל את האבחנה הזו. הוא חשב שאם הוא יתאר את כל החוויות הדתיות הוא יפתח את הדת למחקר יותר עמוק מצד אנשים אחרים.

הוא רצה להציע שיפוט אקסנציטינאלי של דת. איך דת מתרחשת? למה אנשים מגיעים? מה המקורות שלה?

הוא רצה להציע שיפוט spiritual לדת- מה היא עושה עבורנו? מה ההשלכות שלה?

מה שיטות המחקר שלו?

יש להדגיש שהוא היה הראשון- והוא עשה גם טעיויות אבל יש לתת לו קרדיט על הראשוניות שלו.

1. הוא לקח טקסטים שאנשים כתבו על חוויות דתיות שלהם. הוא לא ניתח אותן סטטיסטית. הוא ניסה למפות את הדרכים בהן ניתן להיות דתי ולחוות חוויות דתיות. רבים מהטקסטים הוא מצטט מאד לפרטים, והוא קרא בערך 200.

2.היה לו מאד חשוב לנסות להבין איך הרגישו האנשים שחוו את החוויות הדתיות הללו- הוא היה מא'ד אמפאתי בהסתכלות שלו.

3. הוא ניסה לעשות איזשהיא קטגוריזציה גדולה.
4. הוא חשב שהדרך הכי טובה להבין משהו הוא להתחיל מדוגמה מאד ספיציפית שכולנו יכולים להזדהות איתה- וללכת בהדרגתיות לקיצוניות. הוא ראה כשיטה טובה ולגיטימית זה לנתח אנשים מאד קיצוניים, לא היה אכפת לו לנתח דברים לו נפוצים.
5. הוא דיבר על דת אישית ולא התעסק בדת ברמה הקבוצתית. הוא לא התעסק בדתות ממוסדות בספר שלו.

רעיונות מרכזיים בספר:

1. חלוקה בין המח הבריא לנפש החולה. כל אדם יזדקק לסוג שונה של דת . האנשים הבריאים והאופטימים שיש להם דברים טובים בחיים- רואים את הטוב בעולם כבא ביחד עם הדת. כשאתה רואה הכל טוב ואופטימי וטוב לך מאדאתה ממש רוצה להודות ולהוקיר ולשמוח, וזו הדת שמהם הם מגיעים. בנוגע לדת של הנפש החולה- מה היא ולמה הם צריכים אותה? אם לנפש החולה הסובלת לא תהיה דת הוא יהיה תקוע בחושך הזה לנצח שלו. הדת מבטיחה לו משהו טוב יותר, היא הבריחה שלו מהמציאות הרעה שלו. אם אתה בצד השמח לא תצטרך לעבור חוויה משנה, אלוהים תמיד היה איתך. אבל אן אתה בצד שרואה תמיד את הרע בחיים, החוויה הדתית תעזור לך לראות את זה אחרת. לוויליאם ג'יימס יש, כפי שהוא קורה לזה, את אמונה של הנשמה חולה, והוא אומר שיש יתרון ללהיות בצד הזה של האמונה. וויליאם ג'יימס כתב על עצמו, ועל חווית פאניקה שהייתה לו. הוא היה מאד מעורה בשאלת ה-מה המטרה של הכל? הוא לא הצליח להבין מה המשמעות של חייו. הוא חווה דכאונות והתקפי פאניקה. זה גרם לו להיות מאד מבין ואמפטי וסימפטי לאנשים חריגים, לאנשים סובלים, אנשים שרב הפסיכולוגים נוטים "לפתלג אותם"- הוא אימץ אותם.