האם ילדים פרה אופרטיבים הם כל כך אגוצנטרים ומוגבלים כמו שחשב? חלק מהניתוח של פיאז'ה מבוסס על כך שמצד אחד המעבר מהחשיבה האופרטיבית מאפשר את המעבר מדמיון למציאות מצד שני, ההבחנה הזו היא לא חדה ולא ברורה וילדים נוטים להתבלבל, נכנים בקלות למצבים שבעצם הם לא יודעים מה באמת ומה לא באמת. כדי לתמוך בזה הוא מביא כל מיני דוגמאות ששואלים ילדים על תופעות טבע הם נוטים לעשות האנשה והופכים אותם ליותר ממשים וגם נוטים לחשוב שהם בכוח המחשבות שלהם שולטים עליהם. זה דוגמא לחמקמקות בין משהו שהוא מציאותי לבין משהו שהוא לא.

מצד שני האם זה נכון שילדים בני 3-4 משחקים במשחק דימיוני הם יודעים שזה לא דמיוני? כאשר ילד בני 4 משחק בסופרמן, אם הוא באמת בתוך המשחק היה מאמין שהוא סופרמן הוא היה ישר הולך לבית חולים, גם במשחק דימיוני ילדים לא מסכנים את החיים שלהם. זה כבר אומר לנו שהם יודעים שזה משחק.

כשבאמת עלה על דעת חוקרים לשאול שאלות על משחקים כאלו הם מצאו שבגדול גם ילדים בני 3-4 מבחינים בין אמיתי וכאילו. מחקר מהשנים האחרונות של ראקוזקי וטומסלו עשו מחקר פשוט עם ילדים בני 3. הם שיחקו עם הילד בכיאלו ואמרו לו: אנו עכשיו משחקים שחזרזיר רעב, מה הוא רוצה לאכול? נגיד שהילד אומר גזר, הנסיין לוקח מקל ואומר: הנה גזר תאכיל אותו. לוקחים את המקל ושואלים אותו: מה זה באמת? הילד עונה "מקל". בהשך מסבכים את זה קצת ואומרים לילד" עכשיו חזירון הולך לבקר את דובי שמאוד צמא ורוצה לשתות לימונים את אותו מקל שישתה לימונדה, שואלים אותו: במשחק מה הדובי שותה – "לימונדה", מה זה באמת? – "מקל". אח"כ זה מסתבך עוד יותר, חזיר ודובי מחקים ביחד, חזיר רעב, שואלים אותו מה לתת לו לאכול. ילדים עד כדי כך לא מתבלבלים שהם יודעים להגיד מתי המקל הוא גזר, מתי מקל…

פיאז'ה די לא התייחס לזה שיש סוג מסוים של משחק שהוא נפוץ בגילאי 3,4,5 שהוא חצי משחק דימיוני – המשחק הסוציו-דרמטי. זהו משחק שמתחיל בחלוקת תפקידים מאוד ברורה ולרוב ממש לקוחה מהמציאות: משפחה, גננת וילדים… מצד אחד ברור שיש בזה משהו דימיוני, מצד שני זה מאוד קרוב למציאות ובדר"כ המשחק מתנהל לפי תסריטים מהמציאות, למשל: הגננת אומרת לילדים מה לעשות ולא להפך. בחומר קריאה יש חוקת בשם פיילי שעושה מחקר: 4 בנות הודיעו שהן הולכות לשחק בית ומודיעות על תפקידים: אמה, אחות גדולה, תינוק ועוזרת (אפרו-אמריקאית). רק מתוך בתקציר של הטקסט רואים שמצד אחד יש יכולת מרשימה להיכנס לתפקידים וגם לצאת מהם, יש שם טיעון מאוד מתוחכם בהבניה של המשחק – יש פיתרון קונפליקטים. זה לא ילדים שמשחקים אחד ליד השני, הם משחקים לגמרי ביחד.לנו פה סוג של משחק שיש גם תפקידים וגם כללים מסוימים, יש קונבנציות והן מצד אחד משתלבות למשחק ומצד שני אפשר לצאת מהן. אנו יכולים להגיד שמחקרים רבים לדוגמת המחקר הזה מערערים על הכפייה הזאת שילדים מתבלבלים בין אמת ולא אמת והמשחק הסוציו-דרמטי הוא לא משחק אגוצנטרי או הטמעה, הוא מראה חלק מהדברים כל משחקי חוקים.

ויגוטסקי

ויגוטסקי התייחס לסוגית המשחק הדימיוני.

סרט שנעשה ע"י אחד מהקולגות של ויגוטסקי הוא על ילדים בני 4, הוא שיחק איתם המשחק הפסלים. לילדים בני 4 זה מאוד קשה ובגלל זה זה משחק חברה נפוץ לגיל הזה. הוא מדד את הזמן שבו ילדים הצליחו לעמוד טוב. אח"כ הוא ביקש מהילד לדמיין שהוא במשבמר הכבוד מחוץ לקבר של לנן. בברית המועצות של אז כל ילד בן 4 ידע מי זה לנן ומשמר הכבוד שאסור היה לו לזוז. אז הוא מדד שוב כמה זמן הילד עמד טוב. ילדים עמודו יותר טוב במשמר. הוא עשה את הניסוי הזה כי הוא חשב שילדים במצב המשחק הדימיוני יהיו יותק קומפיטנטים מאשר אם סתם שיבקשו מהמם לעמוד. הם יותר הצליחו במשימה קשה במצב הדימיוני מאשר במצב המציאותי. מנישבסקו רצה להוכיח את זה אמפרית. למה הוא חשב שזה יקרה מההתחלה?

ויגוטסקי בא לנתח את המשחק הדימיוני בדיוק הפוך מפיאז'ה הטענה הבסיסית שלו הייתה שהמצב של המשחק הדימיוני הוא מאוד מאתגר מבחינה קוגניטיבית. נדרש מהילד לעשות יכולת שפועלת באופן עצמאי מהמציאות. לדעת ויגוטסקי זה דבר די מאתגר. דווקא המשחק הדימיוני מתרגל את ההבחנה הבכלל לא מובנת מאליה בין מה אמיתי, מה לא אמיתי וגם את האפשרות לתאם ביניהם. הוא הוסיף ואמר שגם במשחק הדימיוני הילד יכול להרשות לעצמו לעשות ולתרגל דברים שהוא לא בטוח שהוא יכול לעשות אותם. זה מספק זירה בטוחה גם מבחינת הדימוי העצמי לנסות ולהצילח ואולי גם להיכשל. מכאן אחד הציטוטים היותר ידועים שלו "במשחק הילד הוא תמיד מעל הגיל שלו, תמיד מעל ההתנהגות היומיומית שלו. במשחק זה כאילו שהוא בראש אחד יותר גבוה ממה שהוא". הוא התכוון פה גם בהיבט הרגשי שבמשחק הדמיוני ילד משחק דמות שהוא יותר מביומיום, אלא הוא התכוון גם למסוגלות, דווקא במשחק הילד יותר קומפטנטי. הוא הטיב לתת את המנגנון – במשחק הדימיוני הילד בעצם יוצר לעצמו את הזון האפרוקסמנטלי, הוא יוצר לעצמו את הפיגומים שמאפשרים לו להיות יותר קומפטנטי.